מה הסיכוי של אדם לחוות יותר אירועים חיוביים ופחות אירועים שליליים מאחרים? כאשר שואלים אנשים, מתברר שרוב האוכלוסייה מתאפיין ב"הטיית אופּטימיוּת", תופעה רחבה המתועדת בשפע בספרות הפסיכולוגית. הטיית האופטימיות מתבטאת בשלוש צורות עיקריות: הערכה עצמית מופרזת (רוב האנשים בטוחים שהם מעל החציון כמעט בכל תכונה חיובית), הערכה אופטימית של אירועים עתידיים והסיכוי לממש תוכניות, ואשליה של שליטה. אנו סובלים ממנה גדושה של אמונה ש"לי זה לא יקרה", מלווה בשלל הנמקות שקשרן למציאות רעוע למדי.
דומה שהטיית אופטימיות היא הקו המנחה של הפוליטיקה בימין בזמן האחרון. במיוחד היא מאפיינת את המהלך העיקרי שאיתו ניגש הימין לבחירות – הניסיון להעמיד את איילת שקד בראש רשימת ימין מאוחדת. במצב הביש הקיים ייתכן שכך מוטב, אלא שהגענו למצב הזה בעקבות מהלכים תמוהים מצד שני השחקנים העיקריים: ראש הממשלה בנימין נתניהו ואיילת שקד.
קמפיין הבחירות של נתניהו כלל כמה שגיאות שעלו לו בדיעבד בניצחון. השגיאה המרכזית הייתה התנהלות כיו"ר "גוש הימין" ולא כיו"ר הליכוד. נתניהו לא נאבק על קולות מתחריו ב"גוש", שִׁריין בליכוד מקום לאיחוד מפלגות הימין, ויתר על מעט השריוּנים האישיים שלו, והריץ קמפיין שהתמקד בו אישית. המשמעות האסטרטגית היא שנתניהו החליט להסתפק בבייס הפוליטי שלו. לוּ למשל היה הליכוד מתחרה בליברמן ובבנט־שקד, סביר שהיה משיג עוד מנדט יקר מפז, שהיה מאפשר לו להקים ממשלת ימין.
מאחורי השגיאות הללו לפחות עמד היגיון "גושי", גם אם מוטעה. לעומת זאת, אין דרך להצדיק את הוויתור על שריוּן מקום לאיילת שקד ברשימת הליכוד. מאז הבחירות הליכוד נראה בתרדמת. במקום לשדד מערכות ולהסתער על המערכה, הליכוד מסרב להתחדש. מה שהיה הוא שיהיה, ונתניהו נותן לשקד – שהייתה צריכה להיות המרענן הרשמי של קמפיין הליכוד והאס שהקוסם נתניהו שולף מהשרוול – להקים מפלגה אחרת. שקט, הליכוד ישן.
מדובר בעניין בעל השלכות דרמטיות. כשנתניהו נותן למי ששווה שניים־שלושה מנדטים ללכת למפלגה אחרת, הוא שומט את הקרקע מתחת לטיעון העיקרי שלו בדבר חשיבות גודל הליכוד. אם הוא מוותר על מנדטים, נראה שלא כל־כך חשוב שהליכוד יהיה גדול יותר. הטרגדיה היא שהטיעון המקורי נכון; גודל הליכוד הוא פקטור קריטי לימין ולנתניהו בכמה תרחישים אפשריים. אלא שקשה יותר לשכנע בכך כשנתניהו עצמו מתנהג כאילו מדובר בעניין לא חשוב. המחיר עלול להיות גבוה מאוד – אבל לנתניהו יש כנראה הטיית אופטימיות, והוא מאמין ש"לי זה לא יקרה".
כלוב זהב
לא רק נתניהו שוגה. גם שקד עושה טעות קשה. התאמתה למפלגת השלטון הלאומית־ליברלית ברורה מאליה, ורצונה לבוא ידוע. שקד עמדה בצומת מרכזי בקריירה שלה; היא כבר יצאה מאזור הנוחות בבית היהודי, כבר הבינה שדרך בנט היא לא תמצה את הפוטנציאל שלה, והמתינה, בצדק, לפתיחת שערי הליכוד.
אז נכון, השער הראשי לא נפתח. מאכזב. אבל מה עושה מנהיג לאומי כשדלת לא נפתחת? את השיעור הזה אני בטוח שאיילת למדה מנתניהו אינספור פעמים: הולכים לחלון, לקיר, לגג, לרצפה, עולים לאוויר ויורדים מתחת לאדמה, מחפשים מלמעלה, מלמטה, מהצדדים, מאחור ומלפנים. עושים כל מה שצריך וכל מה שאפשר, ואז עוד קצת, עד שנכנסים.
הדרך לליכוד פתוחה. הליכוד היא מפלגה דמוקרטית, כל אחד יכול להצטרף ולהתמודד. לא צריך את ברכת הדרך או השריון של איש, רק עבודה קשה לאורך זמן, ומנהיגות. שקד מספיק פופולרית בליכוד כדי להפוך לדמות בולטת, עם עמדת זינוק טובה להובלת התנועה בתוך כמה שנים.
אבל שקד, שמצאה את עצמה בנקודת ההכרעה של מנהיגות לאומית, החליטה להישאר בשטח המגזרי. זה נחמד, זה נעים, עושים לה שם כבוד, מבקשים שתישאר, קוראים לה מנהיגה ומכריזים שהיא ראש הממשלה הבא. אבל זה מנותק מהמציאות. שקד לא תוכל להוביל את המדינה אם לא תעמוד בראשות הליכוד, והיא יודעת זאת. הניצחון בליכוד הוא האתגר שצריך לצלוח בימין כדי להיות ראש ממשלה, וממילא לא הופכים למנהיגי התנועה דרך שריוּן, אלא דרך עבודת שטח, התפקדות, קידום המפלגה, תפיסת עמדה בכירה ומאבק פוליטי בזירה שונה לגמרי מאשר מפלגות המגזר.
במקום לסמן לעצמה את המטרה האסטרטגית, להתוות דרך ולהסתער עליה, שקד המתינה לראות מה מציעים לה, ובחרה במסלול הקל ביותר מבין ההצעות. במקום לצאת למסע חייה האמיתי, היא בחרה בטיול מאורגן לשומרי שבת. אבל יש מחיר למסלול הקל. במידה שהאיחוד בכלל יצלח, היא תמצא את עצמה מנהיגה דה־יורה – כאשר דה־פקטו בנט ממשיך למשוך בחוטים – של מפלגת בוטיק מפולגת, שנמצאת לא רק הרחק מעמדת הנהגה לאומית, אלא גם ממוצבת נגד הליכוד, נקודה שתקשה עליה להצטרף למפלגה בעתיד.
כמובן, למגזר מאוד נחמד ששקד נשארת. אבל בחשבון לאומי, בטווח הארוך, זה בזבוז משווע. בסבירות גבוהה איילת עלולה למצוא את עצמה כמו בנט, כלואה בכלוב זהב, בדיוק זה שממנו ניסו שניהם לצאת רק לפני כמה חודשים. אחרי הבחירות שוב יפרצו המתחים בין הלייטים והחרד"לים, שקד תמוצב בעמדה לעומתית מול רבנים ומול הליכוד, וכמו בנט, שעבר מעמדת הנהגה לעמדת אחוז חסימה, גם שקד תישחק. זה קרה לו עכשיו מול עיניה; ב־2013 הוא הרי היה לא פחות פופולרי ממנה היום – אבל לשקד יש כנראה הטיית אופטימיות, והיא מאמינה ש"לי זה לא יקרה".
המגזר, בכל אופן, עובר טלטלה ניכרת. ב־2013 הוא התאחד תחת האמונה שהציבור הכללי זקוק להנהגה דתית־לאומית כדי להתכנס תחת כנפיה. כעת, במהפך מופלא של אירוניה היסטורית, מתברר שכדי להתאחד, ואפילו "טכנית", המגזר זקוק לכנפי הנהגה חילונית.
האם יכול לצאת מתוק מעז? סדר מהמבוכה? אולי כן. אפשר לקוות שהחיבור של השניים: ההתקרבות להנהגה החילונית, והדיבורים על איחוד ואחדות, יעשו את הבלתי־ייאמן, ויביאו את הציבור הדתי־לאומי להכרה שבעצם יש מפלגה לאומית אחת, שכוללת את כל זרמי הימין, ולכן הגיע הזמן שנתלכד כולנו פוליטית, ובא לציון גואל. מצד שני, בהחלט סביר שגם אני סובל פה מהטיית אופטימיות.
