לפני הבחירות במרץ 2006 הדהים יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ את הזירה הפוליטית, כאשר צירף למפלגתו את שלי יחימוביץ'. התמיכה במהלך הייתה גורפת. בעבודה שיבחו את היו"ר החדש והנמרץ שהצליח לגייס למפלגה לוחמת חברתית נחושה, שצברה מעמד ומוניטין בתפקידיה הקודמים בתקשורת. יחימוביץ' הפופולרית זכתה כצפוי בהצלחה גדולה בפריימריז ודורגה במקום התשיעי ברשימה.
13 שנים וחצי חלפו ופרץ הדהים שוב, וגם הפעם עם לוחמת חברתית נחושה שהוכיחה את עצמה בעבודת חקיקה מאומצת בכנסת וקיבלה פידבקים מצוינים בתקשורת. בעולם פוליטי הגיוני, אורלי לוי־אבקסיס הייתה נחשבת רכש מצוין של מפלגת העבודה האומללה, שהידרדרה בבחירות האחרונות לשישה מנדטים. בעולם כזה לוי־אבקסיס הייתה זוכה מיד לכותרות מחמיאות, מתויגת כמי שיכולה לפרוץ את הדרך לקהלים חדשים, ולגייס קולות מאוכלוסיות שלא התקרבו עד היום למפלגת העבודה ולאותיות אמת בקלפי.
אגב, גם עמיר פרץ עצמו היה על תקן אורלי לוי, כאשר גויס לעבודה ב־1988. אני זוכר את ראשי העבודה מתמוגגים מחבורה צעירה של מנהיגים מזרחיים בפריפריה ובשכונות: אלי דיין, עמיר פרץ, רפי אלול, אלי בן־מנחם, נסים זווילי ואחרים, שהגיעו למפלגת העבודה ולא התביישו בעמדותיהם השמאליות. קשה לי לשכוח גם את המחזה הבא: שר השיכון דוד לוי חונך ביום חורף קר שכונה באחת ההתנחלויות, כאשר במרחק לא גדול מפגינים עמיר פרץ וחבורה של פעילים מהעבודה.
"אני מכיר את הטיפוסים האלה", אמר לוי בזעם למצלמות, "הם פעם כאן ופעם שם. סטטיסטים בהצגה של מפא"י".
ובמעבר חד ליוני 2019. אורלי לוי, הבת של דוד לוי, מגיעה לעבודה עם כל הנתונים שהיו לפרץ וליחימוביץ' ביחד, ועוד כמה יתרונות משלה. קבלת הפנים שהיא זוכה לה כמעט הפוכה. חברי הכנסת מפנים לה כתף. ראיתי השבוע את סתיו שפיר בערוץ 12. היא חלקה מחמאות לאורלי לוי בפה מלא חצץ, ואחר כך הלכה לחבר את המפלגה של אהוד ברק עם מרצ. גם איציק שמולי הצטרף לביקורת נגד פרץ, ורמז שילך בדרכה של שפיר. פעילים רבים הודיעו בינתיים כי יעזבו את המפלגה. אחדים מהם הטיחו בזעם את תעודת החבר העתיקה שלהם על קיר הפייסבוק.
מה קרה כאן? הדרך הנוחה והפופולרית ביותר, שגם מצאה ביטוי נרחב בפוסטים ובמאמרים של כותבי ימין ופעילים מזרחיים, היא להדביק למפלגת העבודה את כתם הגזענות. לפי הגישה הזו, לוי־אבקסיס לא רצויה כי היא מזרחית, ובעיני הפעילים לא ייתכן שאת מפלגת העבודה יובילו פרץ משדרות ואבקסיס מבית־שאן.
אין ספק שהנסיבות ההיסטוריות מקילות על המאשימים. היחס המזלזל והפוגעני של מייסדי המדינה בבני עדות המזרח קובע עד היום דפוסי הצבעה. בעיני רבים, הדי־אן־איי האליטיסטי והדימוי המפלה של העבודה לא ישתנה גם אם בעשירייה הראשונה יהיו רק יוצאי מרוקו, עיראק וסוריה.
בקיצור, מפלגת העבודה נראית תמיד מתנשאת ודוחה זרים, ואילו הליכוד עממי ומחבק את כולם. אז מה אם דוד לוי נשא ב־1992 את נאום הקופים הבלתי נשכח, והאשים את עמיתיו בליכוד שהתייחסו אליו כמו מי ש"זה עתה ירד מהעצים". לוי כיוון אז ליצחק שמיר, משה ארנס, בני בגין וכל המנהיגים האחרים שהובילו את הליכוד בתחילת שנות התשעים. ברור שטענות מהסוג הזה נשמעו גם בתוך מפלגת העבודה. אני זוכר גם את התפרצויות הזעם העדתי של ימין סוויסה, אדיסו מסאלה וחבריהם, כשלא נבחרו או כשהודחו מרשימת העבודה לכנסת.
ההימור של עמיר
האמת מורכבת יותר. אורלי לוי־אבקסיס עזבה את ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. זה כבר הופך אותה לחפץ חשוד בעיני הפעילים בעבודה, בלי שום קשר למוצא. הקפיצה ממפלגת ימין מובהקת שדוגלת בטרנספר, עונש מוות למחבלים ויחס עוין לערביי ארץ ישראל ("בלי נאמנות אין אזרחות"), ושוללת כל אפשרות של שלום ריאלי שכרוך בוויתורים – לא מתקבלת בשמחה. קשה גם להשתחרר מהעובדה הפשוטה: לוי־אבקסיס עזבה את ישראל ביתנו של ליברמן רק משום שלא קיבלה את תיק הקליטה. אחרת היא הייתה מייצגת בלהט את ליברמן ואת עמדותיו עד לרגע זה.
ההסתייגות אם כן היא לא בהכרח עדתית, אלא פוליטית. לוי־אבקסיס נתפסת כסוס טרויאני שתיקח ברגע האמת את המנדטים שפרץ מעניק לה ביד רחבה ותחבור לסביבה הטבעית שלה בממשלת נתניהו, עם פרץ או בלעדיו. תארו לכם את התסריט ההגיוני הבא: גוש המרכז־שמאל וגוש הימין עומדים בתיקו אחרי הבחירות. לוי־אבקסיס טוענת שהיא לא רוצה להישען על המפלגות הערביות, כפי שהתחנכה בישראל ביתנו, והיא קמה ונוטשת את השותפים החדשים שבזכותם היא בכנסת, יחד עם תנועתה גשר.
השבוע שאלתי את אבי גבאי, היו"ר היוצא של מפלגת העבודה, אם הוא רואה ממד גזעני בהתנגדות ללוי־אבקסיס. גבאי, שספרו האחרון עמוס בטענות נגד ההתנשאות האשכנזית כלפיו, אמר שהוא לא מזהה כאן אלמנט כזה אלא חשש גדול לגורלה של מפלגת העבודה. בסקרים שנעשו אחרי האיחוד מקבלת העבודה עם לוי־אבקסיס 7־8 מנדטים. אם נניח שהיא מביאה איתה שני מנדטים, הרי שהעבודה נטו מאבדת מכוחה מנדט אחד.
ותמיד כדאי לבדוק שוב את היכולת של מפלגות מרכז ושמאל לחדור למעוזי הימין ולהביא משם קולות, גם אם הן משנות הרכבים והדגשים. מיכאל ביטון היה ראש העיר ירוחם במשך שמונה שנים, עד 2018, וחולל בה נפלאות. חילי טרופר היה מנהל אגף החינוך והרווחה אצלו במשך שלוש שנים וחצי, ונתן את הנשמה לקהילה. שניהם היום חברי כנסת בכחול־לבן, אבל בבחירות בירוחם הליכוד זכה ב־42 אחוזים מהקולות, לעומת 10.5 אחוזים בלבד שקיבלה מפלגתם של גנץ ולפיד.
הקשר של העם לליכוד ולימין הוא קודם כול דתי ומסורתי. אחר כך בא החשבון ההיסטורי והשנאה לממסד של פעם, שעוברים כנראה מדור לדור. לזה אפשר להוסיף מדיניות ביטחונית זהירה ומצב כלכלי סביר יחסית, יחד עם הערצה לנתניהו שנתפס כמו אנדרדוג מול רשויות החוק. בבחירות הללו אפשר גם לזהות שהסיפור החברתי איננו דומיננטי כפי שפרץ ולוי־אבקסיס אולי היו רוצים. השיח הוא אזרחי: מדינת הלכה כן ולא, נישואין אזרחיים, עבודות בשבת, תחבורה ציבורית בשבת, חוק הלאום, חוקי המרה וגיוס חרדים.
ההימור של עמיר פרץ מסוכן. החיבור בין אהוד ברק ומרצ יכול להסיט לשם קולות של אלפי מאוכזבים, ואורלי לוי־אבקסיס תיאלץ למלא את הבור המתרוקן בקולות מהימין. אם זה לא יקרה ופרץ לא ילך לחיבורים נוספים – מפלגת העבודה עלולה להיעלם מהמפה הפוליטית בפעם הראשונה מאז הקימה את המדינה.
