הרבה גבות הורמו במאי 2015, כאשר שרת המשפטים החדשה איילת שקד החליטה להשאיר את המנכ"לית אמי פלמור בתפקידה. מינויה של שקד עצמה היה טוויסט לא צפוי בממשלת נתניהו הקודמת. זה קרה בלילה האחרון שלפני השבעת הממשלה החדשה. במשחק הפוקר שבין נתניהו ובנט, האחרון הלך על הימור מסוכן שבמסגרתו כל הז'יטונים שנשארו לו נכנסו לערימה המרכזית. אם נתניהו לא היה ממצמץ ראשון, יו"ר הבית היהודי דאז היה עלול למצוא עצמו מחוץ לממשלה, בלי תיקי החינוך והמשפטים היוקרתיים. נתניהו החליט ללכת על בטוח, והשאר היסטוריה.
שקד נכנסה למשרד עם ציפיות בשמיים מצד בוחרי הימין, והצעד המתבקש היה למנות מנכ"ל מחויב ונחוש שגם אם לא ינחית אותה על הירח, יבטיח להכניס אותה למעגל הלווייני הקרוב אליו. שקד החליטה ללכת הכי רחוק שאפשר, אבל בלי לגעת בשלד המערכת שבנתה ההגמוניה הישנה. היא קידמה עיצוב פנים מחודש למערכת שלטון החוק, בלי לפרוץ את קירות הבית. מינויים כן, התגברות לא. בדילמה שבין ביטחון לחידוש וריגוש – היא בחרה בביטחון. התשואה אמנם נמוכה אבל מובטחת – כמו איגרות חוב ממשלתיות.
היה בזה היגיון לא מבוטל. שר המשפטים הקודם שניסה לקדם רפורמות לא העריך נכון את עוצמת המערכת, והתרסק על הגדרות. שקד לא רצתה לשחזר את הכישלון המהדהד של דניאל פרידמן. במבחן התוצאה, היא עמדה ביעדים המוגבלים שהציבה לעצמה. זה היה הרבה פחות מהחלומות של הימין, אבל הרבה יותר מהמציאות שהוא הכיר עד אז.
את הצלחתה יש לזקוף גם לזכות המנכ"לית אמי פלמור. כבר מהרגע הראשון היה ברור שפלמור, מינוי של ציפי לבני, לא גדלה על האתוס של סבסטיה ועמונה, ולא חבה את התפתחותה האינטלקטואלית והרעיונית לסמינרים של קרן תקווה. אבל למרות הפער המנטלי והמקצועי, פלמור קיבלה החלטה חשובה מאוד: לפעול כמנכ"לית מקצועית לטובת קידום המשרד, ולהשאיר את האג'נדה האישית בבית.
בינה ובין שקד נקבעו כללים לא כתובים, ששתיהן הבינו במבט עיניים: פלמור מקדמת את המדיניות של שקד בנושאים החשובים לה, ושקד מעניקה לה בתמורה מרחב תמרון בנושאים שחשובים לה. לפלמור היה חשוב לעצב את המשרד כגוף חברתי, והיא קידמה מהלכים כמו טיפול בגזענות נגד יוצאי אתיופיה, רפורמת האכיפה נגד צרכני זנות, צירוף ישראל לאמנות בדבר הלבנת הון ומימון טרור, מיזם 'כל זכות' להנגשת זכויות חברתיות, הרחבת הגיוון התעסוקתי במשרדי הממשלה, צמצום תופעת הפוליגמיה במגזר הבדואי ועוד.
בשורה התחתונה, שיתוף הפעולה עבד: אף לא אחת מיוזמות הדגל של שקד נתקעה או עוכבה בגלל פלמור, והמנכ"לית קיבלה רוח גבית וביצועית חזקה למהלכים שלה. פלמור הציגה דוגמה חיובית לפקידות הבכירה בשירות הציבורי. היא הראתה שעובד ציבור מסוגל להפריד בין העמדות שלו ובין התפקיד שהוא ממלא, ולשרת את המדיניות של השר הנבחר.
השבוע החליט שר המשפטים החדש אמיר אוחנה לפטר את פלמור. הוא לא הסביר מדוע, והעיתונים והאולפנים נמלאו בספקולציות שונות ומשונות, חלקן מאזורי קונספירציות שלא יביישו ספרי מדע בדיוני. אחרי כל דברי ההלל והשבח לפלמור חייבים להזכיר מושכלות יסוד: מנהל כללי של משרד הוא משרת אמון מובהקת, וזכותו ואף חובתו של כל שר נבחר למנות לתפקיד את מי שלדעתו יממש בצורה הטובה ביותר את המדיניות שלשמה נבחר. העובדה ששר פלוני בוחר להישאר עם ירושת קודמו איננה מחייבת את מי שנכנס בנעליו. הנחת המוצא היא ששר חדש ממנה מנכ"ל חדש, והניסיון להציג את החלטתו של אוחנה כמהפך פשיסטי הוא חלק ממסע הדה־לגיטימציה השיטתי שהשמאל והתקשורת עושים דבר יום ביומו לנבחרי הימין.
