האינסטינקט הראשוני שלי למראה ההתקפה האלימה כלפי הבלוגר הסעודי מוחמד סעוד בהר הבית, היה חיובי. נהדר, חשבתי לעצמי, ראוי שכל העולם יראה את הברבריות ואת כפיות הטובה הפלסטינית. חטאו של הבלוגר המוסלמי הסעודי היה תמיכה בישראל, חטא שזיכה אותו במטר של יריקות, קללות וכיסאות פלסטיק מעופפים, כשהוא בסך הכול ביקש להתפלל.
"בחיי, אני מתפלא", כתב צייצן סעודי עם מאות אלפי עוקבים. "איך האנשים האלה מחנכים את הילדים שלהם לגסות הרוח הזו? כיצד הם זורעים בהם את השנאה והאיבה למדינה (סעודיה) שסיפקה את רעבונם, שילמה על מוסדותיהם ותמכה בסוגיה שלהם?"
אבל אחרי תחושת ה"אמרנו לכם", מגיעה הבושה. סרטוני ההשפלה של הבלוגר הסעודי מילאו אותי בושה ותחושה עמוקה שהפקרנו אותו לחסדי הברברים. הזמנו אורחים ממדינה רגישה, כזו שאנחנו בונים איתה אמון ויחסים דיפלומטיים שמבוססים בין היתר על כבוד ועוצמה, תהליך ארוך ושברירי – והפקרנו אותם כשביקשו להתפלל במקום הקדוש להם. הבכנו אותם בפומבי. האירוע הרגיש הזה צריך היה להתנהל ללא תקלות, וכשלנו. איפה היו המאבטחים? המשטרה? מתברר, כך מסר לי גורם בכיר, שמשרד החוץ פשוט שכח לעדכן את המשטרה שהם מביאים אורח לא שגרתי. בשלומיאליות בואכה חוסר אכפתיות, הפקירו את הבחור הזה לחסדי הברברים. את המתפרעים יש לעצור, חלקם כבר נעצרו במשך השבוע; אבל זה לא די. המעצר צריך להיות גלוי, לקבל הד ציבורי למען יראו וייראו, ולמען יראו בני בריתנו שמי שפוגע באורחים שלנו, חוטף.
האירוע הזה מתחבר לקו סדרתי יותר שלנו, שבו אנחנו כושלים פעם אחר פעם, כמדינה וכחברה. זה קו של הפקרת הטובים – הנאמנים, בעלי הברית, הידידים – ותגמול הרעים. קחו לדוגמה את הפלסטיני שעזר למשפחת מרק בפיגוע בהר חברון לפני כשלוש שנים. אבי המשפחה, מיכי, נרצח, אשתו והילדים נפצעו. פלסטיני שעבר במקום עם אשתו עצר וסייע לילדים הפצועים, טיפל בהם. מאז, חייו אינם חיים. הוא סבל מאלימות, מנידוי חברתי, מהשפלה, מפיטורין ומהתנכלויות מכוונות מצד הרשות הפלסטינית, עד שנאלץ לברוח לתוך הקו הירוק. מדינת ישראל האדיבה התירה לו להיכנס, אך לא נתנה לו אישור עבודה. את אשתו וילדו הקטן השאיר בכפר בינתיים, והם נותרו ללא כלום. והוא – ישן באוהל בחוף הים של תל־אביב, עובד באופן לא חוקי ובעבור שכר זעום, ונתקל באופי כפוי הטובה של המדינה. הוא רואה את משפחתו באופן חטוף תחת השמש במחסום בדרום הר חברון.
איפה המדינה? זה בחור שהיה צריך לקבל אות של כבוד. מקלט בטוח לו ולמשפחתו, תושבות קבע, אישור עבודה ואפילו מענק קבוע עד שיתבסס. ככה ייעשה לאיש. במקום זה, המדינה הפקירה אותו לחסדי הרשות הפלסטינית ועושה טובה שנותנת לו להיכנס לתחומה, חסר כול. לאן נוליך את הבושה. ומי דואג לו? אנשים טובים באמצע הדרך, ארגון 'שורת הדין', עורך דין מתנדב, העיתונאי אוהד חמו, קמפיין גיוס המונים.
מחבלים רוצחים מקבלים בכלא הישראלי טלוויזיה, טלפון, אוכל, סיגריות, קנטינה, מונדיאל, ביקורי משפחות חמים ונעימים – הכול הם מקבלים, לפי הספר, לפי בג"ץ ולפי בצלם. וזה בנוסף לכסף השופע שמרעיפה עליהם הרשות הפלסטינית, מלגת רוצח. והבחור הזה, עושה החסר והאמת, מציל הנפשות – אותו הפקרנו. אין לו כוח פוליטי, הוא לא יכול לארגן מרד, הוא מדבר יפה, מבקש. איך יכול להיות שאנחנו מפקירים אותו ושכמותו? דווקא את בני בריתנו?
מחדל צד"ל
אהוד ברק החליט להתנצל השבוע על אירועי אוקטובר 2000. אותו ראש ממשלה שהפקיר את צד"ל בנסיגה מלבנון והפקיר את מדחת יוסף ז"ל בקרב בקבר יוסף, ניסה עוד תרגיל במאמץ נואל לקושש עוד כמה קולות, כשהסקרים לא ממש מחמיאים. בריאיון ברדיו 'כאן' רשת ב' אמר ברק שהוא "מביע צער והתנצלות בפני המשפחות ובפני החברה הערבית".
אירועי אוקטובר 2000 הם לא היסטוריה רחוקה, אנחנו עדיין זוכרים את האלימות המטורפת מצד ערביי ישראל באותם ימי כאוס. את חסימות הכבישים, האיום על היישובים היהודיים בגליל, האבנים, בקבוקי התבערה, הצמיגים הבוערים, ההתנכלות לנהגים יהודים תוך בדיקת תעודות זהות ועוד. גם אהוד ברק זוכר טוב מאוד. בוועדת החקירה הממלכתית, ועדת אור, טען ברק שהוא "עומד במצפון נקי", והטיל את האחריות על המתפרעים ועל מי שהתסיסו, תוך שהוא מצייר את הקשר (המתבקש) בין גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל, הרש"פ ומקומות נוספים בעולם הערבי.
השבוע הוא נכנע – והתנצל. תנו לי לנחש שזה לא יעזור לו בקרב הציבור הערבי. זה לא ציבור מטומטם, והאינטרס כאן כל־כך שקוף. הצביעות בהתנצלות חסרת הכבוד והאותנטיות הזו, מהבהבת באור אדום. אגב, עם האוכל בא התיאבון, וקולות בולטים במגזר הערבי כבר דורשים העמדה לדין של ברק עצמו ושל אחראים נוספים. הודית? תשלם. ברק כרה בור ללא כבוד וגם ללא תחתית.
מי שהוא לא התנצל בפניהם, לעומת זאת, אלה בני בריתנו הצד"לניקים.
כמו טווס מתהדר ברק בנסיגה מלבנון בקמפיין הבחירות שלו. כל זה תוך עצימת עין אחת, העין האשמה, עין הבושה. השבוע היה מי שהזכיר לו את זה: "לא אשכח את הכאוס, לא אשכח את תחושת הריקנות בכך שתקעו לנו סכין בגב", כתב ג'ונתן אלחורי, שאביו היה קצין בצד"ל, בתגובה לאהוד ברק בטוויטר. "הייתי בן 8 באותו יום אבל ראיתי את הפחד של הוריי ושל אנשי הכפר בעיניים כי ידעו שחיזבאללה הולך להשתלט עלינו. הנסיגה הייתה צריכה להתקיים, אבל לא על ידי כך שהפקרת אותנו. אנשי וילדי צד"ל". ברק, כמובן, התעלם. לצד"לניקים שלחמו איתנו כתף אל כתף במשך שנים אין כוח אלקטורלי.
זה דפוס מדאיג. אנחנו מרחמים על אכזרים, מתנצלים בפני האלימים, מעניקים תנאים טובים לרוצחים, מבינים ומכילים את האלימות (כי כיבוש/אפליה/אי־שוויון ושלל תירוצים). ובמקביל, אנחנו מתאכזרים לרחמנים. מפקירים את בני בריתנו, לא יודעים להכיר תודה, לתגמל, לזכור, לעשות כבוד למי שמגיע לו ולמי שנאמן לנו. החברה הישראלית, אגב, לא שם, היא יודעת להוקיר ולכבד. משום מה, בהנהגה ובמשילות שוכחים את הטובים בדרך.
