נובמבר 1956 היה חודש נורא ואיום מבחינה מדינית. בריה"מ דרשה מישראל לסגת לאלתר מכל שטחי סיני, שזה עתה כבשה במסגרת מבצע קדש. ב־15 בנובמבר איימו הרוסים ב"נקיטת אמצעים אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות". ירושלים פירשה זאת כהתראה אולטימטיבית לפני הפעלת כוח סובייטית, והתבהלה הייתה רבה, כי לא היה על מי להישען: הממשל האמריקני בראשות הנשיא הרפובליקני אייזנהאואר דרש אף הוא מישראל לסגת מיד. בכל זאת, ראש הממשלה דוד בן־גוריון מצא זמן ותעצומות קור רוח כדי להתמסר לתחביבי הכתיבה הרגילים שלו. "בחמש בא אצלי נתניהו", כתב ביומנו ב־16 בנובמבר, "הקדים ואמר שאין לו בבואו אליי שום כוונה ומטרה אישית, אף לא מטרה מפלגתית. מזמן קום המדינה עזב המפלגה הרוויזיוניסטית. הוא סבור שמנגנון ההסברה שלנו בארה"ב חלש. מציע עצמו".
נתניהו, פרופ' בנציון נתניהו, היה עורך האנציקלופדיה העברית. 63 שנים אחרי אותה פגישה, אגב לא פגישה יחידה מסוגה באותו נושא עצמו, שבר השבוע בנו את שיא הוותק של בן־גוריון בלשכת ראש הממשלה. ברית המועצות התפוררה בינתיים, 11 נשיאים אמריקנים התחלפו בבית הלבן, אבל נתניהו הבן עדיין מייחס חשיבות עצומה להסברה הישראלית באמריקה. גם הוא מציע את עצמו לעמוד בראש המאמץ ההסברתי. כלומר, להמשיך לנהל אותו במשך שנים רבות נוספות מלשכת ראש הממשלה בירושלים.
מנקודת מבטו של בנימין בן בנציון נתניהו, אפילו בעידן דונלד טראמפ אין תחליף לאחיזה ישראלית איתנה בדעת הקהל בארצות הברית. אמריקה היא קודם כול דעת קהל, הוא אוהב להסביר. לכן ברק אובמה לא הצליח לבצע בנו את זממו לאורך שמונה שנות כהונתו. נתניהו עבר שם בשעת מצוקה מדינית מאולפן לאולפן, התייצב מאחורי דוכן הנואמים בקונגרס על אפו וחמתו של הנשיא, וכך סיפק לישראל הקטנה את אפשרות העמידה מול ממשל עוצמתי עוין, שהשתוקק להקטין אותה עוד יותר.
"כנציג המחנה שבמשך שנים עמד מולך, אני לוחץ את ידך בהוקרת אמת", הגיש אשתקד נתניהו דין וחשבון לבן־גוריון במוסף מיוחד של מקור ראשון. "שמורה לך זכות ראשונים", הוא הוסיף, ובכך הדגיש כי לו עצמו שמורה זכות הממשיכים. ראש הממשלה משוכנע שלא רק הכלכלה, גם מדיניות החוץ, מנוהלת היום באופן מושכל פי כמה מאשר בעידן הזקן. עובדה: ב־1956 נאנס בן־גוריון על ידי וושינגטון ומוסקבה לסגת מכל סיני, ואילו נתניהו מצליח לרתום היום את שתיהן למרכבת אתגריו. הוא אורח רצוי ומצוי בבית הלבן ובקרמלין כאחד. אהדתם של 50 מיליון אוונגליסטים רפובליקנים, שאיתם הוא מקפיד לטפח קשרים טובים בעידן של ניכור דמוקרטי גובר והולך, מעניקה לו אנרגיות פוליטיות פנים־אמריקניות לקראת עימות אפשרי עם ממשל טראמפ על תוכנית המאה. אמנם בכל מקרה הוא לא מתכוון לסרב לתוכנית, אלא להגיד "כן, אבל", אך ההזדקקות הנואשת של טראמפ לקול האוונגליסטי כנראה תבטיח שהנשיא יטה אוזן ל"אבל" הישראלי. הוא לא יכפה עליה כניעה.
ברחוב בלפור לא מזהים בין המתייצבים על קו המרוץ לראשות הממשלה אפילו מתמודד אחד שמסוגל ללהטט באופן דומה בזירה הבינלאומית. שמותיהם מוזכרים בנשיפת בוז: גנץ, לפיד, אשכנזי, ברק.
ענווה גדולה אולי אין פה, אך גם לא רהב מופרך. לו היה בנימין נתניהו חדל אישים, כטענתם הנצחית של אינספור מתעביו, הוא לא היה זוכה לעקוף השבוע ביעף את משך הכהונה של בן־גוריון כראש ממשלת ישראל, משרת הניהול הקשה בתבל. עם ישראל בחר בו כבר חמש פעמים, כמספר ניצחונות בן־גוריון על מנחם בגין, כנראה מפני שזיהה אצלו תכונות שנעלמו מעיני התקשורת או שהודחקו על ידיה בזדון. גם תהילתו בעולם מוכיחה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן: היחס ההפוך בין ממדיה הפיזיים של ישראל 2019 לבין מידת יוקרתה הגלובלית. היא מדינה קטנטנה עם מיתוג של מעצמה. אין עוד תופעה כזאת בעולם, בהיסטוריה.
הפריצה הישראלית אל מועדון המעצמות התרחשה ברובה בעידן נתניהו. לא רק שהיא לא הפכה למדינה מצורעת, זירת אסון של צונאמי בינלאומי בגלל פשעי ה"כיבוש", היא מדינה מחוזרת, מושא השראה לאומות גדולות ממנה בהרבה; בזכות הכלכלה, בזכות ההייטק, בזכות צה"ל, בחסדי שמיים, ובמידה רבה בזכות האיש שמנהיג אותה כבר יותר שנים מהאב המייסד. מה שמגיע לו מגיע, גם אם לא אוהבים אותו משלל סיבות, מוצדקות ולא מוצדקות.
ב־1988 נלוויתי אליו כעיתונאי במסע הבחירות הראשון שלו. הוא התמודד אז על מקום בכנסת, עם תום כהונתו כשגריר ישראל באו"ם. ערב אחד נועד במלון דיפלומט בתל־אביב עם חברי חוג תגר של יוצאי האצ"ל. כששליתי השבוע ממצולות המחשב את הכתבה שבה תיעדתי את האירוע בעיתון 'חדשות', גיליתי שמרוב מחיאות כפיים נאלץ המנחה, מרדכי ציפורי ז"ל, להזכיר לנאספים שבינתיים יצחק שמיר הוא מועמד הליכוד לראשות הממשלה, לא כוכב הערב הצעיר.
"ותיקי האצ"ל, בהם גם מפוצצי מלון המלך דוד ופורצי כלא עכו, בולעים בשקיקה כל מילה שיוצאת מפי העילוי הצעיר", רשמתי אז בציניות מהולה בהשתאות. "כמו בגין הגדול הוא משעין מרפק שמאל על הדוכן ופונה באינטימיות משובבת לקהל שלימינו: 'אגב, מישהו פה ראה פעם טיל סינגר? משהו בגודל כזה, משהו שנכנס במזוודת ג'יימס בונד. אם נעזוב את יו"ש כל מטוסי חיל האוויר שלנו יהיו מטווחים. לטיל כזה אין אפס, הוא פוגע. שום פירוז לא יעזור. במקום אבנים, הילדים הערבים יירו בנו טילים".
המערכה המדינית והצבאית על יו"ש התארכה עד עצם ימינו אלה. הערבים אכן עברו בינתיים מאבנים לטילים. שום פירוז או ויתור לא עזר, גם לא ויתורי ופירוזי נתניהו עצמו. הוא נסוג בחברון, תמך בהתנתקות בשלבים שבהם עוד היה אפשר למנוע אותה, הקפיא את הבנייה בהתנחלויות בתחילת עידן אובמה, נשא את נאום בר־אילן, שחרר יותר מדי מחבלים בעסקת שליט, עדיין לא עמד בדיבורו לפנות את חאן אל־אחמר, התקפל ומתקפל בהר הבית, ואף על פי כן נשאר נכס פוליטי ומדיני ראשון במעלה של מתנגדי חלוקת הארץ.
לכן השמאל כה משתוקק להדחתו, לא בגלל פרשיות השחיתות לכאורה, הסיפורים על שרה, ציוצי יאיר או החשש לעתיד הדמוקרטיה.
בדרכו שלו, דרך מפא"יניקית, הצליח מנהיג הליכוד הנצחי להדוף עד כה את הקמת המדינה הפלסטינית, להדק את אחיזתנו המדינית בירושלים, להביא להכרה אמריקנית סנסציונית בריבונותנו בגולן ולהעביר פה עשור שקט למדי. מפעם לפעם יש התלקחות בחזיתות הצפון והדרום, אבל אין תבערה גדולה. תקיפות מסתוריות בלתי פוסקות בסוריה ובסביבה מרתיעות לפי שעה גם את איראן ושלוחיה. אז מה אפשר לבקש יותר? את בני גנץ?
למחרת הסכם הנסיגה מחברון ב־1997 התקשרתי לפרופ' בנציון נתניהו, שעל פי השמועה אז התנגד להסכם שרקח בנו. להפתעתי התברר שהוא לא כל־כך התנגד. במשך דקות ארוכות הסביר לי בנחת, אוף דה־רקורד, שבמערכה הכבדה מול השמאל המקומי והעולם החיצון, אולי לא הייתה לבן שלו ברירה. כהיסטוריון, אמר, "אני יודע על מקרים רבים בהיסטוריה שמפקדים גדולים במערכות צבא גדולות קיימו לפעמים נסיגות טקטיות מסוימות, לשם שמירה על עמדות אסטרטגיות חשובות לקראת מתקפות גדולות בעתיד".
לא קשה לזהות את טביעות האצבע של המורשת הזאת במדיניות החוץ והביטחון של נתניהו הבן, ואפילו בפרשת חאן אל־אחמר. נתניהו שואב תעצומות מאביו, מסבו, מז'בוטינסקי ובמידת מה מבן־גוריון. את מנחם בגין הוא לא הזכיר כלל בנאום השבעתו הראשון ב־1996, את בן־גוריון כן. אגב, גם את חיים ויצמן וברל כצנלסון הוא העלה על נס. זה היה נאום שעסק גם בצורך בהידברות בין כל חלקי העם. "נכיר זה את זה ונלמד להבין ולכבד איש את רעהו", אמר אז. היום כבר אפשר לקבוע שנכשל בכך, לאו דווקא באשמתו.
שנאת השמאל הגדולה, חסרת רסן המילים, היא שגררה אותו לעימות חריף עם יריביו בעשור האחרון. אין בכלל ספק שהם התחילו. בכל 13 שנות כהונתו כמנהיג האומה לא חווה בן־גוריון קורטוב מכמות הארס האופוזיציונית שנתניהו חטף בשנה אחת, כל שנה. בכל זאת, אף לא לרגע אחד, הוא לא אחז נגד היריבים בשיטות של בן־גוריון. כאן נגמר הדמיון בין שני האישים. בן־גוריון היה מנהיג אכזר ובוטה, תותחן קדוש.נתניהו לא בוטה, לא אכזר ולא תותחן, רק דבק כמותו באתגריו.
האתגר הראשי של בן־גוריון היה הקמת מדינה. האתגר הראשי של נתניהו הוא מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית לפי נוסחת אבו־מאזן והשמאל. בסופו של דבר, מבעד לערפל הקרב, זהו גם נושא המערכה הראשי במועד ב' של בחירות 2019. נקלענו אליהן זמן קצר אחרי מועד א' מפני שנתניהו לא היה במיטבו בשלהי אייר ובתחילת סיוון. משהו השתבש אצלו הפעם, כמו שקרה לא פעם אפילו לבן־גוריון הכול יכול. בשלב מסוים איבד הזקן את העשתונות, איבד גם את החשק, ופרש לשדה־בוקר. לנתניהו זה טרם קרה. יש לו הרבה חשק. כמו בכל מערכת בחירות הוא מודאג מאוד, אך כמו תמיד גם שש אלי קרב. ראש הממשלה הנצחי ניגש לבחירות ספטמבר כאילו זאת המערכה הראשונה, ב־1988. במחשב שלי עדיין נצורות מילותיו באותו ערב נשכח במלון דיפלומט: "אני רואה את הבחירות שלפנינו לא רק כמאבק פוליטי אלא כמאבק היסטורי מוסרי ראשון במעלה. בכוחנו להכתיב את המהלך, להכתיב את זרימת ההיסטוריה".
"בגין היה אומר כאן 'בעזרת השם'", עקצתי אז. נתניהו אפילו לא השתמש בתחליף הבן־גוריוניסטי התש"חי לכינויו של היושב במרומים – "צור ישראל". בינתיים הוא השתנה מעט בתחום התיאולוגי, אולי בהשפעת הבן אבנר, אולי בהשפעת הגיל, ואולי בהשפעת השותפים הקואליציוניים. לפני שבועיים, בחגיגות ה־40 למועצה האזורית שומרון, חתם את נאומו בסגנון דניאלה וייס: "אני מאמין, כך חונכתי על ידי אבי ז"ל, וכך הוא חונך על ידי סבי ז"ל, שהקדוש ברוך הוא וההיסטוריה נתנו לעם ישראל הזדמנות נוספת, הזדמנות פז להפוך את מדינתנו לאומה חזקה, מן החזקות בין אומות העולם. ולשם כך אני פועל; מדינה חזקה, שטוב ובטוח לחיות בה למעננו, למען הדורות הבאים ולמען נצח ישראל". 
