דו"ח חריגות השכר במגזר הציבורי שפרסם בשבוע שעבר הממונה על השכר במשרד האוצר חשף כמה אמיתות מצערות על אופן ניהול כספי המיסים שלנו. השכר הממוצע בשירות המדינה גבוה, ועומד על 16,301 שקלים לחודש במשרדי הממשלה, וכ־19 אלף שקלים בחברות הממשלתיות. בכלל המשק עומד השכר הממוצע על כ־10,000 שקלים. אך מתברר שנוסף על גובה השכר, יש היקף עצום של חריגות – כלומר, שכר שעובדי המגזר הציבורי מקבלים מעבר לשכר המאושר להם.
מול החריגות הללו המדינה עומדת חסרת אונים, לעיתים קרובות מדי. ממשלת ישראל מוגבלת בשתי דרכים: ראשית, המדינה מסתמכת על "שומרי סף" שיגנו על הקופה, אך מתברר שפעמים רבות דווקא הם מי שמאשרים לעצמם חריגות שכר בהיקף גבוה. ב־57 גופים שהתגלו בהם חריגות שכר לכאורה, העובדים החורגים הם בעלי תפקידי מפתח, ובכללם מנכ"ל, משנה למנכ"ל, יו"ר דירקטוריון, חבר דירקטוריון או יועץ משפטי.
גם כאשר מתגלות חריגות השכר, לא תמיד המדינה יכולה לפעול לתיקון המצב ולהשבת הכספים. חוקית ומשפטית אין מניעה לעשות כן, והמדינה מחויבת לדרוש את השכר רטרואקטיבית במלואו, אבל ועדי עובדים חזקים בשירות המדינה ובחברות הממשלתיות מגיבים בהכרזה על סכסוך עבודה ובאיום בשביתה על כל ניסיון לבטל חריגות שכר או דרישה להחזיר את השכר שהתקבל שלא כחוק.
הפרקטיקה הזאת, על פי מנהל תחום האכיפה במשרד האוצר שאדי עזאם, "מונעת את קיום מצוות המחוקק, מייצרת אכיפה בררנית ועלולה להביא לריקון מתוכן של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, עושה פלסתר את הוראות חוק יסודות התקציב ועלולה להביא בסופו של יום לפגיעה אנושה בפיקוח ובבקרה על הוצאות השכר במגזר הציבורי".
ואכן, מיד עם פרסום דו"ח החריגות בשכר, שרשות שדות התעופה כיכבה בו, הכריז ועד העובדים של הרשות על "אספות הסברה" לעובדים, שגרמו לעיכובים בטיסות בנתב"ג. 29 אחוזים מחריגות השכר לכאורה בקרב בעלי תפקידי המפתח נמצאו ברשות שדות תעופה, בקרב לא פחות מ־47 עובדים ובכללם מנכ"ל הרשות ומנכ"ל נמל התעופה בן־גוריון, המשתכרים כל אחד 63 אלף שקלים בחודש, והיועץ המשפטי של הרשות המשתכר כ־70 אלף שקלים בחודש.
רק לפני כשלוש שנים נחתם הסכם עם חברת החשמל, שהסדיר את חריגות השכר האדירות שהתגלו בה, בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה. ועד העובדים סירב כמובן לקבל את רוע הגזרה וניהל מאבק לשימור החריגות. הוא ניצח חלקית: עובדי חברת החשמל התבקשו להחזיר כמחצית מהחריגות, והמדינה ויתרה על כ־150 מיליון שקלים.
מבנה השכר המסועף של עובדי המדינה מאפשר לעובדים רבים לחגוג על חשבון הציבור. תוספות שונות ומשונות – תורנויות וכוננויות, שעות נוספות ושכר עידוד – מגדילות את שכר העובדים באורח קבע, כך שהשכר הסופי המתקבל אינו זהה לשכר הבסיס. על אלו נוספים החזרי הוצאות, כמו למשל החזקת רכב, בעלות של 898 מיליון שקלים בשנה לפחות, לפי בדיקה שערך לאחרונה טום קרגנבילד, בעל הבלוג "כלכלה קלה".
שכר היסוד של עובדי המדינה הוא למעשה רק כ־46 אחוזים משכרם בפועל. מכיוון שהרכיבים הללו הם חלק גדול כל כך מהשכר, כל ניסיון (לגיטימי) לצמצם בהם נתפס בעיני העובדים כפגיעה דרמטית בשכרם ולכן כעילה לסכסוך עבודה, לשביתה ולעיצומים. כחלק מתוכנית משרד האוצר לצמצום הגירעון, שהתנפח לממדי ענק, הוכרזו קיצוצים ברכיבי השכר האלו, כולל קיצוץ בשעות הנוספות ובכוננויות. באופן מיידי הוכרז סכסוך עבודה שביטל את הקיצוצים האלה. ראוי לתהות מדוע יש צורך בעובדים בכוננות במשרד השיכון, ומדוע יש צורך בכל כך הרבה שעות נוספות ברשות המיסים. לבד, כמובן, מהצורך להגדיל את שכר העובדים דרך הוספת רכיבי שכר שונים ומשונים.
באותה קטגוריה היו עד הימים האחרונים תחת סכסוך אדיר "דמי הייצוג" בשירות החוץ. הכספים הללו נועדו לשמש דיפלומטים לאירוח בבית ובמסעדות, אך העובדים מתייחסים אליהם כחלק משכרם. דרישת משרד האוצר להציג קבלות נגד הסכומים המיועדים נענתה בסכסוך עבודה ובאיום להשבית את כלל נציגויות ישראל בעולם.
הדרישות העולות תדיר מהממשלה ש"תיקח אחריות" על תחום זה או אחר מניחות כי המדינה יכולה לפעול כגוף אחד לקידום רווחת הציבור ולמטרות לאומיות. אך כאשר כלי העבודה העיקרי של המדינה – כוח האדם שלה – פועל לפי אינטרסים עצמיים זרים ונתון למרותם של ארגוני עובדים דרקוניים, יש לתהות עד כמה הממשלה מסוגלת בכלל לקדם סדר יום ציבורי.
