גם אני נמניתי עם ההמומים לנוכח פרישתם של נפתלי בנט ואיילת שקד מן הבית היהודי בחורף שעבר. גם אני הופתעתי כשנעלמו מהכנסת בבחירות. אך מוזר ככל שזה יישמע, עם פרסום התוצאות קפצו אל ראשי פסוקים בפרפרזה לאלה שנאמרו לדוד המלך בשעתו, "חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים".
הלא ברור לגמרי שאילו היו עוברים את המשוכה, היו לבטח מצטרפים לממשלה, עם ארבעה מנדטים, ומורידים פרופיל עוד יותר ממה שעשו בתהליך מתמשך שהביא לירידתם מ־12 מנדטים לשמונה. קשה לי אפילו להתחיל לחשוב איך הייתה נראית ממשלה כזו, איזה חילול ה' היה מתרחש בגיבוי כל חבריה – דתיים, חרדים והמתחזים לימנים במפלגת השלטון. במקום ששלטון הימין, ושלטון התורה יהיה מגדלור של ערכים, עמדנו בפני תהליך מואץ של עיוות המוסר בחסות החוק.
בביטוי "מורידים פרופיל" איני מתכוונת לחוסר מעש או לחוסר בולטות. ההפך. שניהם היו שרים מצטיינים, חרוצים מאוד, מסורים לעם ולמדינה, מחויבים לדרך, עם קבלות, כל אחד במשרדו. אבל בתחום הפוליטי הם הורידו פרופיל, לפחות לעומת אמירותיהם עם הקמת הבית היהודי על חורבות המפד"ל.
היה אז מסר חדש באוויר: אנחנו קטנים עדיין, אבל זו הדרך. כך נכון להנהיג את המדינה. במשך הזמן, ובמיוחד בעת האחרונה, במקום לבדל את עצמם מנתניהו נהגו כלפיו בנט ושקד כאילו נמנו על הבייס של הליכודניקים, והדבר גרם נזק לא רק לתנועתם אלא לנו כולנו. התנהלותם סייעה לטשטוש הכללי, לדקלום של הכול, מנער ועד זקן: "ממשלת ימין", כשאין לכך כל אחיזה ימנית במציאות.
נפילתם בבחירות, והעובדה שנפלו על חוט השערה ממש, הייתה זכות להם, זכות גדולה. "בקרוביי אקדש", אומר הקב"ה למשה ואהרן אחרי מות שני בני אהרן. נפילתם מנעה הקמת ממשלת ביזיון, והנס הזה בולט שבעתיים דווקא על רקע מה שנראה ברגע הראשון כניצחון גדול של מפלגת השלטון. אבל כדי שיתממש חלקו השני של הפסוק, "ועל פני כל העם אכבד", צריך עתה לבוא התיקון, הנראה כעת הולך ומתגשם: בחוכמה, וגם מתוך אבירות, העביר בנט המצוין את השרביט לשקד.
לא נוסיף על מה שכבר נאמר על כישרונה, הגינותה, מסירותה והישגיה בשטח; על יכולתה לעבוד עם אנשים ולהתחבב עליהם. אך ראוי להתייחס לתהיות בדבר יכולתה של שקד, צעירה חילונית מתל־אביב, לעמוד בראש מפלגה "הנשלטת על ידי רבנים" או לטענה כאילו בראש תנועה דתית לא יכולה לעמוד דמות חילונית.
ואכן, לכאורה, בעל אידאולוגיה חילונית אינו יכול לנהל תנועה דתית, אך מה שמרתק בדמותה של שקד (בין השאר) הוא שהיא באה ביוזמתה אל הציונות הדתית. היא הוקסמה ממנה כבר לפני שנים, עוד הרבה לפני הריצה לכנסת, וחברה לרב אביחי רונצקי ואחר כך לאורי אורבך, זכרם לברכה. נראה שאינטואיציה מיוחדת, מעין אינסטינקט יהודי, הדריך אותה, הביא אותה למחשבה שדווקא שם, בעולם התורה, בתוך המסורת, שם טמונה אבן הפינה לבניין העם והארץ.
שקד מבינה, ואף שיקפה את הגישה הזו בפועל, שהפרהסיה של המדינה, רשות הרבים של העם היהודי והפנים של מדינת ישראל, אלה אחוזים ודבוקים בתורתה ובמסורתה, וזו בין השאר אחת המשמעויות של היותנו מדינה יהודית. לפיכך, לדעתה, ההנהגה הנכונה לאומה הישראלית צריכה לבוא מתוך תנועה שחרתה על דגלה את כל השלוש: האומה, התורה והארץ.
בעצם ימים אלה היא זו שעומדת על כך שתהיה חבירה פוליטית עם אנשי עוצמה יהודית. היא מקבלת אותם בטבעיות ורוחשת להם כבוד. שלא כאחרים, היא לא נסחפה עם דברי ההסתה הנלעגים נגדם, ולא נכביר פה ציטוטים.
מפלגה אינה ישיבה ובוודאי שאינה בית כנסת, ולכן גם אינה המקום להתנצחות על הניואנסים של רמת הדתיות והחרד"ליות או מפלס הלייטיות. מדוע שאלפי חרדים, עשרות אלפי דתיים ומאות אלפי מסורתיים יצביעו שוב לליכוד החילוני? לתנועה שחסר בה העיקר מן החזון, שלא לדבר על בגידתה החוזרת, בפועל, במעט שנותר ממנו? אדרבה, ישתנה הכיוון. נוסף לאלפים שיחזרו הביתה יבואו אנשים חדשים, לאו דווקא חובשי כיפה, ויתנו קולם לתנועה ערכית יהודית שחזונה שלם והיא שואפת להגשימו.
ולסיום, משפט לשקד: הזדמן לי לצפות בקטע מתוכנית טלוויזיה איתך שבו נשאלת מה מדאיג אותך ומה את מאחלת לעצמך, וענית – "שלא אתקלקל". אמן.
