לפני הבחירות הקודמות הנחיתי חוג בית, אחד מני רבים, של מועמד מטעם איחוד מפלגות הימין שבא לשטוח את משנתו הפוליטית – שלו, של מפלגתו ושל המגזר שהוא מייצג. בבית המארח הייתה אוכלוסייה ימנית מעורבת, של דתיים וחילוניים, והקרב היה על כל קול, בין הימין החדש, איחוד מפלגות הימין וזהות. לאחר שהמועמד הרהוט התייחס למגוון נושאים מתוך המצע ומחוצה לו, עברנו, כנהוג, לשאלות מהקהל.
לאחר כמה שאלות בנושא סמים קלים, הרימה ידה אחת מהנוכחות ושאלה, "למה אתם לא מפלגה מעורבת, כמו הימין החדש?". תשובתו של חבר הכנסת היממה אותי. הוא פשוט לא הבין את השאלה. הוא הסביר ארוכות לגברת הנדהמת שהוא מאוד בעד כלל ישראל. ממש בעד. ולכן צריך להשקיע בחינוך המגזר כדי שיוכל לעזור לכלל ישראל, בגרעינים תורניים למשל. אני ניסיתי להסתיר את הזעזוע שלי ולסיים את הערב בחיוך. בנסיעה הביתה הרהרתי שוב ושוב בתשובה שלו, עד שסוף־סוף הבנתי.
למגזר החרד"לי שהוא מייצג, וחוששתני שגם לחלק מהציונות הדתית המתונה יותר, אין כוונה להתערבב עם כלל ישראל. ההפך. הם רואים בעצמם את נושאי האור, ומתוך אהבה כנה לעם הם רוצים להשפיע עליו מאורם הטוב. אז, ורק אז, הם יקבלו אותו לשורותיהם. כלומר – הם אינם רוצים להיות חלק מכלל ישראל, הם רוצים לשנות את כלל ישראל כדי שיהיה חלק מהם.
טיפול ההמרה הסיטונאי הזה הוא השקפת עולם האומרת: אנחנו טובים מכם. האמת בידינו. ואתם, טלה תועה, בואו אלינו, התקרבו. תמיד בנועם, תמיד במאור פנים. האם גישה כזאת יכולה ליצור קרבה, או מה שנקרא "קירוב לבבות"? האם יש בגישה כזאת כדי לגשר על הפער? מובן שלא. הגישה הזאת יוצרת רק התנגדות וריחוק.
לפעמים תוצאות האמת משקרות. כך אני מאמינה שקרה בבחירות האחרונות. הימין החדש מייצג הרבה יותר אנשים ממי שבחרו בו בסופו של דבר – אך בטעות נראה שלדרכו יש פחות תמיכה. האם היה הפיצול מהבית היהודי מקח טעות מלכתחילה? ייתכן מאוד, אך אי אפשר היה לדעת זאת מראש. לו היו שואלים אותי הייתי ממליצה עליו, אבל עדיף לא לשאול אותי שאלות כאלה. משפחת אלדד לא ידועה במהלכיה הפוליטיים המבריקים, אנחנו טובים יותר בעקרונות.
ההפך הגמור מאיחוד מפלגות הימין אינו מרצ, הלוקה בגישה דומה מאוד רק מהצד השני (גם בה אין קבלת האחר כלל, למרות מה שהיא מנסה לצייר), אלא הימין החדש. החידוש העצום שבמפלגה הזאת הוא שהיא חרתה על דגלה פתיחת שורות, קבלת אנשי ימין אמיתיים באשר הם, על כל הספקטרום הדתי. הם מקבלים באמת. לבנט הייתה דוברת מבריקה שמעדיפה נשים, ולא הייתה בעיה עם זה בכלל. איילת שקד לא שומרת את המצוות ששומר הרב פרץ. ועדיין, הציבור הימני תומך בה הרבה יותר מבו. הציבור הרבה יותר פתוח ומכיל ממנהיגיו. כמו שאמרתי, תוצאות האמת משקרות.
יצירת הגשר בין שתי תפיסות העולם המנוגדות, שהאחת רואה את עצמה כמגדלור בחשכה והאחרת רואה אור גדול בכל מקום, הוא האתגר הגדול העומד בפני מנהיגי שני הזרמים.
קרוב לוודאי שבסוגיה הזאת לא יבנה הגשר, והגורם המשותף בין כל המפלגות מימין לליכוד יהיה מחויבות לשלמות הארץ. ועדיין, בפרפרזה על משפט המחץ של שקד במסיבת העיתונאים ("בבחירות הקרובות אין עדיין מפלגה שבראשה עומדת אישה. עכשיו יש") בבחירות הקרובות עדיין אין סיעה שמאמינה באמת באחדות עם ישראל. עכשיו יש.
