הציונות הדתית כמרקחה: רשימה אחת מול שתי רשימות, אישה חילונית בהנהגה מול מפלגת הר המור. ואנחנו, שענייננו בחברה יותר מבפוליטיקה, מה נלמד מכל המהומה?
1. שבניגוד לכל המספידים, מגזר הציונות הדתית חי, נושם, ואפילו בועט. יש בו אינספור פיצולים, אבל אינספור פיצולים יש גם במגזר החרדי ובמגזר הערבי, ואיש לא יטען בשל כך שהם הפסיקו להתקיים כמגזרים. המכנה המשותף הוא פחות רעיוני ויותר סוציולוגי מבעבר. פעם כולם הלכו לבני עקיבא והצביעו למפד"ל, בעוד עכשיו מגוון האפשרויות גדול הרבה יותר, והמכנה המשותף העיקרי הוא עצם תחושת היחד המשותפת. ועדיין, הלייטים, הליברלים וגם רוב החרד"לים מרגישים את אותה תחושת אינטימיות כשהם מדברים על "המגזר". גם מכנה משותף רעיוני עוד קיים, אם כי, כדרכן של קבוצות גדולות ומגוונות, הוא נעשה שטחי יותר; משהו כמו "אלה שאומרים הלל ביום העצמאות".
2. המגזר הזה הוא המגוון והמעניין ביותר בחברה הישראלית, לפחות בין היהודים. הציבור החרדי שם לנגד עיניו באופן בלעדי את הערך הדתי. הציבור החילוני נע בעיקר בין שני קטבים, האוניברסלי והלאומי, ובקרב האליטה שלו נוצרת דומיננטיות ברורה לקוטב האוניברסלי. ואילו הציבור הדתי־לאומי נע בין שלושה קטבים: הדתי, הלאומי, והאוניברסלי־ליברלי. מכאן הפיצול העצום, מכאן המתח המרתק, ומכאן גם פוטנציאל ההנהגה, לפחות הרעיוני, של כלל הזהות היהודית המודרנית, שגם היא נעה בין שלושת הקטבים.
3. אירועי החודשים האחרונים הפריכו גם את ההנחה שהציונות הדתית על מסלול ליניארי חד וברור, של העדפת ההשתלבות בחברה הישראלית על פני הזהות הסקטוריאלית. החרדה מפני נפילה מתחת לאחוז החסימה לא נבעה רק מחשש לגורל גוש הימין, אלא גם מהחשש לגורל ייצוגה הפוליטי של הציונות הדתית. לכאורה, מה לאנשים שרואים את עצמם משתלבים באליטה הכלל־ישראלית ולמפלגה מגזרית?
שני דברים עדיין קושרים אותם לסקטור. האחד אינטרסנטי: לסקטור יש צרכים ייחודיים, זוללי משאבים, הן בתחום החינוך הן בתחום ההתיישבות. חברי כנסת דתיים במפלגה כמו הליכוד או כחול לבן לא ישימו את הדאגה הזאת על ראש שמחתם, כפי שתעשה זאת מפלגה מגזרית. העניין השני מופשט יותר, אבל חשוב לא פחות: המגזר רוצה מאוד לראות את בניו משתלבים באליטה הכלל־ישראלית, אבל לחגוג את הצטרפותם לשם באופן מגזרי, כמו גאוות היחידה של היהודים בארה"ב על כל יהודי שהגיע לתפקיד בכיר, אף שברור שלא הגיע לשם בגלל יהדותו.
אמור מעתה: לא מסלול השתלבות ליניארי יש כאן, אלא ריקוד הורה, שניים קדימה וצעד לאחור, בין השתלבות למגזריות.
4. ההנחה בתקשורת שהחרד"ליות מייצגת את רוב הציונות הדתית היא טעות אופטית במקרה הטוב, וחדשות כזב במקרה הרע. במחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה (2014) נמצא שבקרב מי שמגדירים את עצמם שייכים לציונות הדתית, רק 12 אחוזים רואים בעצמם חרד"לים או תורניים, 24 אחוזים רואים בעצמם דתיים ליברלים, והרוב הגדול (64 אחוזים) מגדירים את עצמם דתיים לאומיים. הבולטות החרד"לית נובעת מכך שבקרב רבני הציונות הדתית, החרד"לים בולטים הרבה יותר משיעורם היחסי. בנוסף, עם השנים דתיים רבים שאינם חרד"לים מעדיפים לבחור ולהיבחר במפלגות לא מגזריות, ועקב כך גם מפלגות המגזר בולטות יותר באופיין החרד"לי. אבל מכאן ועד למספרים מוחלטים הדרך ארוכה.
האם יש גם מסקנות פוליטיות מיידיות מכל זה? נראה שכן. זה אומר שלחרד"לים יש בסיס קשיח של מצביעים שלא ילכו למפלגה אחרת, אבל לליברלים יש פוטנציאל מצביעים גדול הרבה יותר, שבהצגה נכונה יוכלו למשוך אותם. חלק מההצגה הנכונה הזאת ידרוש דווקא להדגיש, ולא להחביא, את התפיסות הליברליות בתחום הדתי, שהן הערך המוסף הייחודי שמעבר לעמדות הימניות. זה אומר שאלמלא אחוז החסימה, הדבר הנכון היה לרוץ בשני ראשים, אבל בהינתן החסימה ראוי לרוץ יחד רק בבלוק טכני, בשל ההבדלים הגדולים. בבלוק טכני כזה, שבו אף אחת מהמפלגות אינה מדגישה בשמה את הזהות הדתית, אין שום סיבה שאישה חילונית לא תוכל לעמוד בראש.
