ידידתי שרה העצני־כהן קבעה בטורה בתחילת יולי ש"בלוף המאבק בשחיתות נחשף". אחרי שלגלגה על הסולחה בין אהוד ברק המסואב ל"חושף השחיתויות" אלדד יניב, תקפה העצני־כהן: "הטחתם בנו כל השנים – איך יכול להיות שהימין שותק… למה לא הצטרפנו? כי החושים המחודדים שלנו… לימדו אותנו שהכול פוליטי. שלא השחיתות מעניינת אתכם, אלא הנתניהו".
הטור הזה הרתיח את דמי. רבים ממי שמבקרים את נתניהו מעולם לא אתרגו את אריאל שרון. כעיתונאי ואזרח הפגנתי נגד השחיתות של אהוד אולמרט כשכיהן כראש ממשלה, ואף קראתי לו להתפטר בשעה שניסה לקדם את ההתנתקות ב'. אני ואחרים מתחנו ביקורת על אבי גבאי, זהבה גלאון, ברק ושלל "שמאלנים". קראתי להם לא אחת להתפטר לאחר שהתגלה עשירית ממה שידוע בוודאות על ראש ממשלתנו.
אם להעצני־כהן חשוב יותר שאנשים מסוימים יחזיקו ברסן השלטון מלמגר את השחיתות – זו לדעתי בעיה חמורה של סדר עדיפויות, אבל זו ההחלטה שלה. רק בבקשה, אל תמרקי את מצפונך על הגב של אנשים שמייצגים רק את עצמם.
הקאת מושחתים אינה מחייבת גלות לאופוזיציה. יש אינספור אנשי ימין שמחזיקים באידיאולוגיה דומה לשל העצני, אבל ללא רבב. אדגיש: הימין לא חייב לוותר על השלטון. הוא רק חייב לוותר על מנהיגים שסרחו, כמו נתניהו. מנהיגים שהצליחו לדרדר את העם לתחתית תהום הפילוג, וכל זה כשעל השולחן אין הסכם נפיץ או מסירת שטחים, כלום, מלבד הישרדותם. אפשר לשלוט בלי לשדוד מאזרחי ישראל מיליארדים. זו חובה. זה ציווי מהתורה.
אני מחבב מאוד את העצני־כהן עוד מהתקופה שגרנו בשכנות בירושלים, ומשוכנע שיבוא יום שתשרת את הציבור מהכנסת. אולם אני מקווה שקודם תצא מהפוזיציה ותראה ששני הצדדים חטאו בעיתונות מגויסת. לכן, לבעלי מצפון פנימי, אין זה תירוץ לישיבה על הספסל.
כן, עיתונאים חטאו באתרוג שרון. אבל מה קורה בימים אלו? כלי תקשורת המזוהים עם הימין מאתרגים את נתניהו, על שלושת כתבי האישום המצפים לו, לצד התעלמות מביכה מכל הפרשיות שנבחרים מהימין מסתבכים בהן. יותר ויותר "עיתונאים" מבקרים רק את השמאל, ומעלימים עין בשיטתיות ממחדלים במחנה שלהם.
אראל סג"ל, למשל, נדבק (בצדק) למיליונים שקיבל ברק מקרן וקסנר כשלא היה איש ציבור (פרשה שבכלל נחשפה בידי אורי בלאו ואנוכי). אבל הוא לא אמר מילה על כך שנתניהו, כראש אופוזיציה, סחר בסתר במיליונים בבורסה. סג"ל מעולם לא דרש מידע על עסקאות המניות הסודיות שלו. זה נשמע לכם הגיוני?
או שמעון ריקלין וינון מגל: השניים מבקרים ללא הרף את "התקשורת", ולשניהם, כך נראה, ראייה ביקורתית מחודדת. אז מדוע לעולם לא שומעים אותם מתלוננים על התורים במיון, על התחבורה הציבורית הקורסת, על הגירעון האסטרונומי בתקציב ועל עוולות אינספור אחרות?
יש חלקים בתקשורת שמשחקים בהגינות ומבקרים את כולם. נכון, התמונה שהם נותנים מעוותת לפעמים. נכון, לחלקם יש אינטרסים סמויים. אלא שהם עדיין מבקרים את שני הצדדים. ב"שקוף", כלי התקשורת שייסדנו אשתקד, הבנו שכדי לשמש כלב שמירה דמוקרטי אמיתי, עלינו לתקוף את מי שמגיע לו ולפרגן למי שמגיע לו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים.
כלי תקשורת בימין מותחים רק ביקורת מזערית על השלטון, בעיקר סביב סוגיות של בנייה ביו"ש. האם הגיוני לקבוע שוב ושוב שהשלטון חף מפגמים ושרוב הרע במדינה מגיע מהצד השני? לא. זה לא הגיוני, ובטח לא עיתונאי.
נתניהו קידם שלל מהלכים ראויים שסייעו לעם ישראל, אבל הוא בשר ודם (ולא "שליח השם" כפי שכינו אותו עיתונאי ימין). כולנו עושים טעויות, ולבטח מי שמחזיק בשלטון יותר מעשור ימעד. לפי היועמ"ש והמפכ"ל הקודם, אנשים שנתניהו עצמו מינה, ראש הממשלה מעד באופן חמור במיוחד כמה וכמה פעמים. אז מי כיום המאתרג?
תומר אביטל הוא עורך "שקוף – גוף התקשורת של הציבור"
