"קוראים לי חיים", אמרתי באנגלית, "אבל החברים שלי קוראים לי חיימי". הבוחנת עיקמה את האף: "חיימי? זה שם כל כך גלותי!". נשארתי לרגע בלי מילים. "אני אוהב את השם הזה", אמרתי לבסוף. רק השנה הבנתי למה הבוחנת ההיא לא אהבה את השם שלי. גיליתי ש"חיימי" הוא באמריקה שם גלותי סטריאוטיפי, שבו משתמשים שונאי יהודים. הכומר האנטישמי ג'סי ג'קסון אמר ב־1984 שניו־יורק היא עיר יהודית מדי, או בלשונו: "חיימי־טאון". ובגלל האנטישמי הזה, קיבלתי בבחינה בעל פה באנגלית את הציון הכי נמוך בתעודת הבגרות שלי.
גם השם הרשמי שלי כבר עושה לי בעיות. כשאני פונה לאנשים שלא מכירים אותי – למשל, מזמין פיצה בטלפון, או קובע תור בקופת חולים – בני שיחי מתקשים בשנים האחרונות לזהות את השם "חיים". הם מבקשים ממני לחזור, או פשוט שואלים: "אז מה אתה רוצה להזמין, חי?". לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השם "חיים" נמצא במקום ה־29 המכובד בין השמות שניתנו לתינוקות בישראל. אך אני חושד שכמעט כל 591 התינוקות שזכו בשם הזה בשנת 2018 נולדו למשפחות חרדיות. אצל אלו שאינם חרדים, לא רק "חיימי" אלא גם "חיים" הוא כבר גלותי מדי.
חיים הוא באמת שם גלותי, במובן הפשוט שהוא נוצר בגלות. שמות עבריים לא מקראיים, שאבותינו חידשו בימי הגלות, הם מאוד לא פופולריים בישראל. שמות עבריים יפהפיים כמו חיים ונסים, נחמן ורחמים וסעדיה, הפכו מאוד לא מקובלים אצלנו, כי הם גלותיים. ואני דווקא מודה להוריי שלא המציאו לי שם בסגנון תו פרינס, אלא קראו לי על שם סבא־רבא, השען מלודז'. ואם הוא ושמו הם גלותיים, אחיה בשמחה עם התווית הזו. אם אחרים מדלגים על השם היפה חיים – זו בעיה שלהם; אך הסלידה מהגלותיות מביאה אותנו לוותר גם על דברים חשובים יותר.
בימי בין המצרים הללו אנו מתאבלים על החורבן, ועל הגלות שבאה בעקבותיו. במובן הזה, הגלות ודאי הייתה רעה ומזיקה. היינו מעדיפים בלעדיה. אך ברצות בורא העולם נשלחנו לגלות, ובאלפיים שנות הגלות הצלחנו ליצור כמה דברים טובים. לא רק כמה שמות יפים, אלא גם התלמוד הבבלי, וגם הרמב"ם, וגם ספרי הרמב"ם, וגם הגאון מווילנה והבעל שם טוב והבן איש חי- כולם גלותיים.
התרבות האינטלקטואלית של היהדות, שעליה תפארתנו, נולדה בגלות. מתוך היגון והרדיפות, חישלו אבותינו קיום יהודי נפלא.
הגלות הייתה רעה, אך לא כל מה שנוצר בגלות היה רע. לפעמים דווקא בזמני צרה ומצוקה מגלים אנשים ועמים את תכונותיהם הטובות ביותר. הסופר סטפן צוויג אמר פעם שרק בתלאות מלחמת העולם הראשונה הוא למד לכתוב כמו שצריך, מהבטן. הוא לא ויתר על הכישורים החדשים הללו גם כשהמלחמה נגמרה. בשנות הגלות סבלו אבותינו ייסורים מרים ונוראים, ומתוכם הגיעו במאמץ אדיר לגבהים נשגבים, ששום עם אחר לא זכה להגיע אליהם.
לפני ברכת המזון בסעודות שבת אנו שרים את מזמור קכ"ו בתהלים, "שיר המעלות", העוסק בשיבת ציון. ושם אנו מכריזים: "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו". נדמה לי שהפירוש הפשוט הוא שבשנות הגלות זרענו בדמעה, ועכשיו נקצור ברינה. מכאן אני למד ששנות הגלות לא היו שנות קיפאון עבשות, אלא שנים של זריעה פורייה. האם נוותר עכשיו על פריו של המאמץ הלאומי הכביר הזה?
כשאומרים: "ההלכה היא גלותית", אני מצטמרר. טוענים שרק בגלות החלו אבותינו לפתח הלכה מפורטת ודקדקנית, אך זה פשוט שקר. כל מי שילמד את מסכת שבת או כלים שבמשנה יראה שהרבה לפני הגלות כבר הייתה לנו הלכה מסועפת ומפורטת. נכון הוא, שבגלות פיתחו אבותינו דרגה עילאית של מסירות קשת־עורף להלכה המפורטת הזו. זה אינו כישלון של אבותינו בימי הגלות, אלא הישג עילאי שלהם, שאסור לנו לוותר עליו.
כשאומרים: "קהילות חזקות זו חשיבה גלותית", אני נדהם. מהגרים מאבדים בדרך כלל את זהותם הקהילתית אחרי דור אחד. כך קורה היום לישראלים שיורדים לאמריקה. אבותינו הגלותיים הצליחו בזה הרבה יותר מאיתנו. בכל מקום שאליו הגיעו, הם התארגנו במסגרות חזקות של קהילות, שבהן שרדה רשות הרבים היהודית. הם הקימו מערכי חסד חסרי תקדים, התפללו יחדיו, רבו יחדיו, למדו יחדיו, שימרו את תרבותם ומנהגיהם, ואפילו שפטו את עצמם בעצמם, לפי חוקי תורתנו. את כל זה עשו אבותינו הגלותיים לנוכח סביבה מנוכרת ועוינת. הלוואי שהיינו מגיעים לדרגתם. אנחנו מגלים כושר עמידה הרבה יותר חלש מהם, לנוכח לחצים הרבה יותר קלים. הלוואי שירושלים שלנו הייתה קצת יותר חיימי־טאון.

