הוא שלח לי מייל אנונימי. "שתדעי שאנחנו מכירים הרבה אנשים במשותף וכאלו", הוא פתח. רציתי שתכתבי איך ממש בקלות אפשר ליפול ולהפיל את הזוגיות. זה כבר אותת לי משהו לא טוב. אין לי שום רצון לדבר עם גברים על עניינים של בינו לבינה, זה לא מתאים בעיניי. זה פשוט לא צנוע. תדבר עם גבר, חבר. לא איתי.
תשלח, אני אומרת לו, אבל אני ממש לא בטוחה שאפרסם. מה אני אגיד לכם, גם אם זה הדבר הכי כואב לליבו של מי שכתב לי את המכתב, וגם אם הוא קורא את זה עכשיו – לא רק שלא התרגשתי מהמייל, עשן יצא לי מהאוזניים מזעם.
הסיפור הכי פשוט בעולם, זוג עם ארבעה ילדים, ובמסגרת העבודה שלו כולם נוסעים לפעמים לכנסים רחוקים. וכמה קל ופשוט שם, כשאיש לא יודע, לעבור מדיבורים למעשים.
בסיפור שלו הקולגה היא הפתיינית האולטימטיבית. לרגעים כמעט, אבל רק כמעט, חשבתי שהוא הקורבן. אבל דברים לא "קורים", ולא מתרחשת "טמינת פחים". אותי, נשמה, לא תשכנע. כתבתי בעבר ואכתוב שוב: בסמיילי נשיקה הראשון שנשלח בין שני עובדים – צריך לעצור. שם. אני כבדה, שמרנית, צבועה – תגידו מה שאתם רוצים. בזה אני מאמינה. ואם לא בזה אז אולי תסכימו על: בדרינק הראשון אחרי שכבר נגמר הכנס שהשתתפתם בו.
אבל זה כבר שחוק, אני לא מתרגשת מהעניין, ויותר מכך, אני גם לא מוכנה להאמין שכולם נופלים בזה. ממש לא. אני בוחרת להאמין שזוגות דבקים זה בזה. אבל משפט אחר במכתב שלו הוציא אותי מכליי. הוא כותב על אותו כנס ועל הישיבה והשיחות והמתח הנבנה:
"בנקודה הזו צריך להבין, הבחורה (נקרא לה ב') התחילה לסקרן אותי. מדובר על אישה נשואה עם ילדים, שנונה וסופר־אינטליגנטית, מרשימה מאוד מבחינה חיצונית, גבוהה, מתלבשת מדהים, קעקועים במקומות אסטרטגיים, אובססיבית לטיפוח ולאסתטיקה וצעירה ממני בתשע שנים, בקיצור – ב' היא בדיוק כל מה שאשתי לא".
הבטן שלי, אותה בטן שעברה חמישה הריונות וקיסרי אחד, ספגה את כאפת כל העלבונות שאני מסוגלת לספוג. וכמוה הקמטים הקטנים סביב הפה והעיניים, קמטים שבאו בזכות הדאגה והבכי וההתרגשות והצחוק מכל הילדים ומהאיש. ואיתם החולצה הלבנה שהצהיבה מכתמי פליטה והמכנסיים השחורים עם טביעות אצבע שומניות מבמבה.
רציתי לגייס את לביאות העולם כולו ולשאוג: איך אתה מעז. אני מדמיינת את אשתו, אני מסרבת לחשוב עליה כעל אישה מוזנחת במיוחד. אני מדמיינת אותה אמא למופת, אישה דתייה שלא עושה קעקועים מהסיבה הפשוטה – כי אסור. אני מדמיינת אותה רעיה מקסימה, כלה וגיסה מדהימה. עושה את מה שעושה טוב לאחרים קודם כול. לילדים, למשפחה. הבית לפני הכול. ויכול להיות שהיא כמוני שוקעת. לא תמיד השיער בוהק ממספרה, מחדשת לק רק כשכלו כל הקיצים. מתייסרת בדיאטות אינסופיות בין הריונות. ונו, איך היא גם תצליח להיות "אובססיבית לטיפול ולאסתטיקה" אם אתה כל היום טס ונוסע בין כנסים והיא במקום לקום ולעשות לעצמה ולנפש שלה – צריכה להחזיק את הבית. את הבית שלכם.
המכתב הזה קרע את ליבי, כי הדרישה המשוגעת הזאת שנהיה הכול ועוד, גומרת לי את האוויר. לא פגשתי אישה שמוזנחת וטוב לה עם זה. אולי היא לא מספיקה, אולי היא לא יודעת איך. אולי היא חושבת שזה עניין של אמצעים.
לא מזמן, ביקשו שאכתוב טור דעה המשווה בין דתיים לחילונים ושאגע שם בעניין הדיאטות, כי "ידוע שיש בעיה עם הדתיות שהן במשקל גבוה". אתם רוצים ילדים, ומה? שנחזור להיראות כמו בר רפאלי יום אחרי הלידה? ברוכים הבאים לעולם האמיתי של ערך המשפחה וריבוי הילדים. יש לו מחירים – ולא קוראים לזה הזנחה. קוראים לזה זמן וגוף ותקופה ותהליך. אני מוקפת בנשים בכל הגילים שעושות את המקסימום "לחזור לעצמן". מה זה את המקסימום? או שאוכלות ומתייסרות או שרעבות ומתייסרות.
ואתם מעיזים לבוא ולהגיד לנו "בגללכן אנחנו צריכים לבגוד". תתבייש לך שם בדוי מנחם ומייל אנונימי. רוץ לאשתך ונשק לה את הרגליים. תגיד לה שהיא יפה ונהדרת ואיזה מלכה היא שהיא מוסרת את נפשה ואת הגוף שלה בשביל שלכם תהיה משפחה. תן לה זמן, תגיד לה אני בבית, קנה לה שובר לספא מצידי. דבר איתה על עוד דברים חוץ מאם צריך לקנות מגבונים ומלפפונים, מהר מאוד תיזכר שגם היא "שנונה וסופר־אינטליגנטית ומרשימה מאוד". בחורבן הבית שלכם, אני לא אתן לך להאשים אותה.

revitalv@makorrishon.co.il
