נפתח דווקא בנקודה האופטימית היחידה שיצאה משערוריית הנערים בקפריסין: עבר יום שלם ברשתות החברתיות עד שהוא הפך למריבת תקשורת ימין נגד שמאל קלאסית. בעידן של קטטת פוזיציה בלתי נגמרת, גם כמה שעות החסד האלו שבהן כולם הרגישו בסירה אחת של גועל הן משהו להיתלות בו.
באופן פרדוקסלי, רוב השדים יצאו מהבקבוק והחזירו את כולם אל העמדות דווקא כשהאמת יצאה לאור וכל צד התבצר בטענות שלו, שברובן עסקו בטיפול התקשורתי בפרשה. אבל גם אם נפנה לרגע את הזרקור אל הציבור ואל לקיחת הצד האוטומטית, לא נוכל להימלט מהמסקנה שאף אחד מהגופים שסיקרו את הפרשה לא יכול להתגאות באופן שבו טיפלו בה. בפועל, הדיון התקשורתי נע בין פוריטניות לא אמינה לבין הצגת המעשים כאילו מדובר בהתנהגות נורמטיבית של בני נוער.
העובדה שהאירוע התרחש ארבעים דקות טיסה בלבד מישראל הוביל לאינפלציה מיותרת של דיווחים, שבדיעבד התבררו ברובם כלא נכונים. ההזדמנות למזער את הנזק לא נוצלה, והמסדר התקשורתי שחיכה לחבורה עם הכיפות הלבנות בנתב"ג, כאילו הביאו מדליה אולימפית, והראיונות הרכים כמו זה של ניב רסקין, רק הוסיפו חטא על פשע. במידה מסוימת הם הלבינו את הסיטואציה והפכו את הנערים השבים לכוכבים לרגע.
על אף שספג ביקורת ציבורית קשה בגלל פוסט שכתב, והחלק שלקח בדיון הידוע לשמצה עם רוני דניאל, דווקא דורון הרמן מחדשות 13 הפגין במהלך הסיקור שמירה על פרופורציות וניסיון להוגנות במה שנראה היה כהליכה נגד הזרם – אפילו של הערוץ שבו הוא משדר.
סימבולי שדווקא הוא סיים את השהות שלו באי עם ציוץ של תמונה שלו מניח תפילין ומחבק באהבה את נציג חב"ד באיה נאפה (עוד אחד שזכה לסיקור מהזן הנחות), אחרי שהערוץ שבו הוא משדר היה הראשון לעקוץ את אביו של אחד העצורים, כאשר פרסם תמונה שלו מניח תפילין ליד החדר שבו התקיים הדיון בהארכת מעצר בנו. קלאסיקה לסיפור החסידי בעמוד האחורי של עלון השבת של חב"ד.
