רגע לפני הכניסה המרגשת לארץ ישראל, עורכת התורה יומן מסע של כל התחנות שעבר עם ישראל במדבר. ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה. ויסעו מרתמה ויחנו ברימון פרץ. ויסעו מרימון פרץ ויחנו בלבנה. איזה שעמום. למי אכפת.
ובכן, לתורה אכפת. ה"יומן" שלה שבפרשתנו לא מדחיק דבר. יש בו ניסים, ניצחונות, מלחמות, משברי מים ומנהיגים שנפטרו, אבל בעיקר – יש בו סתם. סתם שעמום. סתם מקומות. סתם נדודים. מכאן לשם. משם לכאן. בלי לצנזר דבר. לזכור הכול. ודבר לא לשכוח. גם כשעם ישראל חונה במקום שנקרא "תחת".
לתורה אכפת, ובצדק. שהרי גם החיים מפוצצים בשעמום. בסתם. במקומות וברגעים שהם "תחת". שלא קורה בהם שום דבר. בתור לקופה ברמי לוי. בפקקים בעליות לירושלים. בטיפול אצל השיננית. בהודעת ווטסאפ מאמא עם מלא שגיאות הקלדה. ומי שמצנזר מהסיפור שלו את הסתם הזה, משקר. והתורה לא משקרת. היא רושמת ביומן שלה את "תחת", כדי לא לשכוח אותו. לכן קוראים לה תורת אמת.
בשבוע שעבר הלך לעולמו פרופסור יעקב מלכין. איש חכם ונעים הליכות שהשפיע מאוד על חיי. פגשתי אותו פעם אחת, בבית הספר לקולנוע שבו למדתי. הוא הגיע לשם כדי לספר על עבודת הקריינות שלו בסרט המופלא של דוד פרלוב, "בירושלים", ואני ישבתי מולו, והקשבתי לו והתרגשתי. לא התרגשתי בגלל הטקסטים היפים שהוא כתב לסרט. התרגשתי בגלל שהוא כתב ספר אחד, קצר ונקי ומדויק, שהגיע ללב שלי בזמן הנכון. וכשספרים מגיעים ללבבות שלנו בזמן הנכון, אנחנו זוכרים להם חסד. וכשספרים מגיעים ללב שלנו בזמן הלא נכון, זה דבר ממש נורא. הנה, התחלתי לפני כמה ימים לקרוא את הספר החדש של דויד גרוסמן, וגיליתי לתדהמתי שאני כבר לא נהנה מהכתיבה שלו. אלו לא המילים שאני זקוק להן עכשיו. וזה דויד גרוסמן האהוב כל כך. כמה מוזר ועצוב.
בכל מקרה, יעקב מלכין כתב ספר שנקרא "יהדות ללא אל – יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות". כשהספר יצא לאור הייתי תלמיד ישיבה. התפללתי כל יום שלוש תפילות והנחתי תפילין, ולמדתי תורה, מבוקר ועד ערב. נקלעתי לספר הזה במקרה, כי הוא תפס לי את העין בחנות הספרים. וקניתי אותו, כי מאז ומעולם אהבתי פרובוקציות. הייתי בטוח שהספר הזה יעצבן אותי, ויטלטל אותי ויאתגר אותי מחשבתית, וישאל שאלות חצופות על א־לוהים, ועל תרבות, ועל החיים בכלל. אבל כשפתחתי את הספר וקראתי בו גיליתי לתדהמתי שהשם האגרסיבי שלו הוא בסך הכול תרגיל יחצני זול. שהרי בספר הזה רחשה עדינות שוקקת.
אני לא זוכר את הספר לפרטי פרטיו. אני רק זוכר את התחושות שהוא העלה בי. זה היה ספר מתוק, לא מעצבן, לא פרובוקטיבי, ולא מאתגר. זה היה ספר עדין, שדיבר על כוחה של תרבות, על כוחה על מסורת, ועל האהבה העצומה שניתן לחוש כלפי המטען התרבותי שהיהדות נושאת עמה. מלכין התייחס לתנ"ך כספרות – אבל הספרות שלו אפופת קדושה. הוא התייחס ליהדות כתרבות, אבל התרבות הזו הייתה חמה ואמפתית.
בקיצור, כשקניתי את הספר הזה הייתי בטוח שהוא יהפוך אותי לדתל"ש, ובמקום זאת – הספר של מלכין הפך אותי לתלמיד טוב יותר. הוא עודד אותי לצלול לעומקן של מילים. הוא דחף אותי אל הטוהר ואל הגודש שבספר הספרים. זו הייתה מבחינתי חוויה של ממש, לקרוא פרשנויות תורניות מבריקות של אדם חילוני כל כך, והומניסט כל כך, לטקסטים התשושים והמוכרים. האנרגיה והאהבה שעלו מהמילים שלו, למסורת היהודית, הדביקו אותי ברגע. ואני לא אגזים אם אני אכתוב כאן שהתנופה הזו של מלכין שינתה את חיי.
ככה יצא שדווקא הספר של מלכין החזיר ללב שלי את הניצוץ היהודי. כשקראתי את מלכין הרגשתי כמו חסיד מתגעגע שנפגש עם הרבי. פתאום ה"מסורת" ואני הסתדרנו מצוין. בלי שתכננתי, המפגש עם המילים של האיש החכם והטוב הזה הטמין בי תנופה אינטלקטואלית, וסקרנות יהודית בריאה. כשסיימתי לקרוא את הספר הזה התחלתי ללמוד תורה, מדי יום. ניסיתי ללמוד את התנ"ך בעל פה. ניסיתי לכתוב מחשבות משלי על פרשות השבוע. כמה מוזר. ספר אתאיסטי חיזק אותי. הוא חיבר אותי מחדש אל המסורת. והתפיסות החילוניות שבו עוררו בי כיסופים חמים.
את דבר התורה הקצר שאיתו פתחתי את הטור הזה, פרסמתי בספר האחרון שכתבתי על פרשת השבוע. אם הייתם אומרים לי בצעירותי שאני הולך לכתוב ספרים על פרשת השבוע, הייתי צוחק לכם בפנים. אני הרי נער מגניב ומתריס, מה לי ולמילים העייפות הללו. אבל החיים יותר מורכבים מאיך שהם נראים. עובדה, דווקא ספר אתאיסטי החזיר אותי אל חיק המילים הטובות של ספר הספרים. ואת המתנה התרבותית והנפשית הזאת, אני חייב ליעקב מלכין. איש אחד, מתוק וחכם, שכתב מילים יפות שהגיעו ללב שלי בזמן הנכון. כששמעתי שהוא נפטר, בשבוע שעבר, נעצבתי מאוד. עד עכשיו אני קצת עצוב. ויהי זכרו ברוך.
