ניסוי טילי היירוט באלסקה, שעליו דווח בעיתונות ובממשלה, היה יוצא מן הכלל. המטרות הבליסטיות נרכשו על־ידי המכ"ם האמריקני המשוכלל והושמדו על־ידי מערכת היירוט הישראלית המתקדמת. ישראל מטפסת עוד שלב במסגרת מטריית ההגנה האווירית הרב־שכבתית שלה, שתמנע באופן כמעט הרמטי איומים בתווך האווירי בכל הטווחים, מפגזי מרגמה ועד טילים בליסטיים בין־יבשתיים.
דיווחים מרוממי נפש מעין אלו, שבמקרה דנן עניינם התעשייה האווירית ו'מנהלת חומה' במפא"ת, מאפיינים ידיעות על המוסדות והארגונים המוכרים פחות של משרד הביטחון. ככה עובדת השיטה. כשגורם או מוסד ביטחוני זקוק לכך, הוא לוקח עיתונאים, מראה להם טפח, משתף אותם בסוד כלשהו, ובתמורה הוא מקבל הגנה רב־שכבתית ומניעה הרמטית של האיום המסוכן ביותר: קיצוץ תקציבי.
והסברה במשרד הביטחון
הסימביוזה מושלמת. העיתונאים מספרים על היכולות ההכרחיות לקיומנו שפיתח מוסד ביטחוני, והפוליטיקאי מצטרף לחגיגת כפרי פוטיומקין. כולם מרוויחים; העיתונאי המפרסם, המערכת שקיבלה "כיפת עיתון", והפוליטיקאי שגזר קופון. כולם – להוציא מי שמממן את המערכת הזו, שקיימת בשבילו ולמענו, קרי, הציבור הישראלי. כי הסוד השמור ביותר הוא שהמערכות הללו נהנות מתקציבי עתק, אבל מטעמים שמשלבים סודיות מופרזת עם קבלת החלטות לא מקצועית בדרגי הניהול והממשלה, יש עליהן מעט מאוד פיקוח אפקטיבי, על כל המשמעות השלילית הנלווית לכך.
אך הנושא המהותי יותר שמציף הניסוי באלסקה הוא הקונספציה שמשעבדת את מערכות הביטחון של מדינת ישראל שנים רבות. הקונספציה הזו נכתבה באופן רשמי על־ידי 'ועדת מרידור', שניסחה את תפיסת הביטחון של ישראל בדו"ח סודי שהוגש לשר הביטחון שאול מופז בסוף אפריל 2006. חודש לאחר מכן התחלפה הממשלה לממשלת אולמרט, וחודשיים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה. כך הפך הדו"ח ליוצא דופן – מעטים המסמכים הביטחוניים בהיסטוריה שהופרכו במהירות רבה כל כך.
הוועדה שבראשה עמד דן מרידור, הציגה שלושה קווים מרכזיים. היא קבעה שיש להוסיף לשלושת מרכיבי הביטחון – הרתעה, התרעה והכרעה – מרכיב רביעי: התגוננות. היא המליצה להפחית את תקציב הביטחון מכשבעה אחוזי תוצר לאומי לחמישה אחוזים, וטענה שתם עידן האיומים הקונבנציונליים, קרי, מלחמות צבאיות.
כעת ברור שכאשר מקטינים את העוגה מכווצים את חלקיה המקוריים, ועוד יותר כאשר מחלקים אותה מחדש משלושה לארבעה. דהיינו, ועדת מרידור המליצה בפועל לפגוע ביכולות ההרתעה וההכרעה של ישראל. אלא שמכיוון שכולם מאמינים שלא תהיה מלחמה, הדברים עוברים בשקט.
למעשה, דו"ח מרידור סיכם את התפיסה שכבר רווחה במערכת הביטחון: קונספציה הגנתית א־סימטרית, עם רעיונות של "אש מנגד", "לוחמת חלל" והתבססות על עליונות אווירית וטכנולוגית. הקונספציה נכשלה במלחמת לבנון השנייה, אבל מכיוון שנסמכה על הנחות היסוד של רוב בכירי המערכת, בפועל היא נשארה. הנה, רק לאחרונה התוודענו לוויכוח על מוכנות הצבא למלחמה בין מי שהיה נציב קבילות החיילים, האלוף יצחק בריק, לצמרת צה"ל. לטענת בריק אויבי הייחוס של צה"ל, בהגדרת מוכנותו, הם חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה. כך שאפילו לוּ לא היו לצה"ל כשלים, הוא לא מוכן למלחמה אמתית, אלא למבצע א־סימטרי מול שני ארגוני טרור, שלנוחותו הוא מכנה "מלחמה".
תחת קונספציית מרידור, המצב הזה תקין לגמרי. ההגנה מוֹכרת, במיוחד בתקופות רגועות יחסית. נוח לממשלות ישראל ולמערכת הביטחון להימנע מקבלת החלטות קשות, עם הקו המנחה של אפס סיכון טקטי נראה ומיידי, כמו מנהרות, פגזים וטילים, והתעלמות מסיכון אופרטיבי בלתי־נראה ועתידי, כמו מלחמה קונבנציונלית. לכן משקיעים הון בסיכול איומים קטנים בהיקפם, על חשבון המוכנות והיכולת לנצח במלחמה. דוגמה מובהקת לכך היא הקמת 'קיר סלארי' מול רצועת עזה, כלומר בניית חומה תת־קרקעית אדירה ומתוחכמת, שאמורה לעצור כוח בסדר־גודל של פלוגה, בעלות של כשלושה מיליארדי שקלים.
ניוון מסוכן
המחיר האסטרטגי כבד. מערכת הביטחון היקרה והלא־מבוקרת הזו יודעת – בתיאוריה לפחות – להתמודד בהצלחה בעיקר עם איומים קטנים ומוגדרים. אבל כשיגיע איום משמעותי, נעמוד מול שוקת שבורה. ולא רק בשל יכולות אופרטיביות מנוונות, אלא גם משום שמערכות ההגנה המתוחכמות שלנו, יודו העוסקים במלאכה, לא יכולות לסכל את אותם איומים כשהם בסדר־גודל מערכתי.
מדובר בשגיאה אסטרטגית מובהקת, שפוגעת בצורה חמורה בביטחון ישראל. ביטחוננו נשען קודם כול על יכולותינו ההתקפיות, ולא על יכולות המניעה והמיגון. במלחמה לא משחקים כדי להשיג תיקו, ולא מרתיעים אויב בהתגוננות. אבטחה ומערכות הגנה מתוחכמות ויקרות הן פיתוי גדול לכל מקבל החלטות, אך אינן תחליף לאסטרטגיה, ואסור שיבואו על חשבון בניית כוח צבאי מכריע.
להלך הרוח המתגונן יש גם השלכה חמורה על התודעה הצבאית והביטחונית. קשה לשמור על מתח צבאי בתקופה ללא מלחמות. בהיעדר קריטריון מעשי, מקודמים אנשים לא מתאימים, קבלת ההחלטות מתנוונת, והחשיבה הופכת שבלונית ופוליטית. בהיעדר איום משמעותי, חלה שחיקה במוכנות למלחמה ועולה קרנה של הטכנולוגיה. התופעות הללו מוכרות היטב בהיסטוריה – אבל מכך שהן מוכרות, לא נובע שצריך להשלים איתן.
השיח במערכת הביטחון מהדהד את דברי הגנרל לואי מורין, שר המלחמה בצרפת ב־1935, ששאל בפרלמנט: "כיצד מסוגלים אנו עדיין להאמין בהתקפה, שעה שכבר הוצאנו מיליארדים על הקמת מחסום מבוצר?". מול גרמניה חלשה עם צבא קטן, מורין חשב הגנה וצרפת השליכה יהבה על קו מז'ינו, שהיה הישג טכנולוגי מרהיב ומיוחצן. את התשובה הגרמנית לשאלתו, כעבור חמש שנים, כולם מכירים.
מי שהתחיל את בהלת יירוט הטילים הבליסטיים היה נשיא ארה"ב רונלד רייגן, שסלד מדוקטרינת ההרתעה של השמדה הדדית מובטחת (המכונה MAD). מאז הושקעו כ־200 מיליארד דולר בניסיון לסכל את האיום הבליסטי. הפרויקט של רייגן החל בלייזרים ופלזמות, אך כיום מתמקד בפיתוח טילי יירוט. האם ארה"ב בטוחה יותר בזכותו? אין לדעת, משום שמערכות אלו לא נבדקו מעולם באופן מבצעי, ובעיקר משום שמרוץ החימוש פסק ברובו עם קריסת בריה"מ במלחמה הקרה.
על כל פנים, הלוואי שהיה בישראל שמץ מתרבות הפיקוח, הדיון והביקורת המקצועית שיש למערכת הביטחון האמריקנית. שידוד המערכות הביטחוניות והחזרת החשיבה ההתקפית המבצעית היבשתית, לצד בניית יכולות הכרעה, נחוצים לישראל כאוויר לנשימה. לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא.
