הטוקבקיסטים כבר מציירים בעיני רוחם את שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' על מרפסת מדינת פלסטין, חוזה את הקמתה בעיניים נוצצות. בפוסטר דמיוני הם הוסיפו לו שפם וכאפייה. לא. הם לא אהבו את הציוץ שלו בדבר "המהפך" שעסק בקידום תוכניות בנייה לפלסטינים בשטחי סי. אבל היי, אם הטוקבקיסטים כל־כך כועסים, יש מצב שקורה פה משהו טוב.
האינטלקטואלים בזעיר אנפין יחייכו. יפזמו להם את השיר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" בסיפוק עצמי לא מבוטל, ויציינו להם את הציוץ הזה של סמוטריץ' כתחילת הקץ של הימין האידיאולוגי. אם סמוטריץ', הסדין האדום של השמאל, מדבר בעד קידום בנייה פלסטינית, פעמי המשיח – לא זה של הדתיים, זה של השמאלנים כמובן – כבר קרבים. הם ירשמו לעצמם הערה ביומן: "אם זה כל־כך קל כמו שזה נראה, נכניס את בן־גביר לממשלה, ניתן לו איזה תיק, והוא יתחיל לדבר על זכויות אדם של פלסטינים ועל הצורך בנישואי תערובת כדי להביא את השלום למזרח התיכון".
אבל אלה ואלה טועים. אם עד היום קוננו בימין שהמדינה הולכת ומאבדת את שטחי סי שלה, או שאין שום אופק תכנוני ביהודה ושומרון, על כך שראשי המדינה עוצמים עיניים ולא מוכנים להחליט, אבל להחליט באמת, מה הם מתכננים לעשות עם חבל הארץ הזה, על כך שאף אחד במדינה לא חושב שניים־שלושה־ארבעה־חמישה עשורים קדימה – התוכנית הזו, שסמוטריץ' היה ממוביליה ולא מנגרריה, היא חדשות טובות בהחלט. גם לאוזן שמאל, וגם לאוזן ימין.
זו הפעם הראשונה שבה תוכנית השלבים של פיאד להקמת מדינה פלסטינית מונחת על שולחן הקבינט, שמישהו מהאנשים שאמורים לראות את הדברים שרואים משם מסתכל לה בלבן של העיניים. בעשור האחרון קידמו הפלסטינים באין מפריע את התוכנית האסטרטגית של הרש"פ להשתלטות על אזורי סי ולהקמת מדינה פלסטינית באזורים אלה גם ללא משא ומתן. בעשור האחרון ישראל נהגה ברשלנות, יש שיאמרו רשלנות פושעת, בכל האמור לשטחי סי.
לראשונה, מדינת ישראל לוקחת את המושכות לידיה ומוחקת את מבט עיני העגל שלה. על פי העקרונות של התוכנית שפורסמה, המדינה תאשר בנייה רק לערבים שהם תושבים מקוריים בשטחי סי, כלומר מאז שנת 1994 (הסכם אוסלו ב'), ולא לאלה שהגיעו בהמשך מאזורי איי ובי. ברגע שיש מותר, יש גם אסור, וברגע שיש אסור, אפשר להתחיל לאכוף בנייה פלסטינית לא חוקית באזורים אסטרטגיים, כן ביבי, עוד לא שכחנו את חאן אל־אחמר, והאכיפה הזו ברזולוציה גבוהה יותר משמעותה לנטרל הקמת מדינה פלסטינית דה־פקטו באמצעות קביעת עובדות בשטח.
ואני יודעת שיש כאלו שלא אוהבים לשמוע את זה, אבל הערבים שחיים פה לא הולכים להיעלם אם נעצום עיניים, אפילו לא אם נעצום אותן ממש חזק ונספור עד אינסוף למספרים. ויש לנו אינטרס משותף, לנו ולפלסטינים, שהחיים שלהם יהיו טובים יותר. אחת מהדרכים לגרום לחיים שלהם להשתפר היא לתכנן אותם לטווח ארוך יותר, ולא, לזרוק אותם לים זו לא תוכנית טובה כל־כך. ומעבר לכך, על פי הפרסומים, במקביל לקידום 700 יחידות הדיור לפלסטינים תקודם גם בנייה ביישובים היהודיים בהיקף של 6,000 יחידות וגם הסדרת יישובים ישראליים. כך שבהחלט אפשר לדבר על ווין־ווין סיטואיישן.
באתרים המגזריים התקבלה הידיעה על אישור הבנייה הפלסטינית בציניות בעזרת תוספת המילים 'ימין חזק'. אולם בסביבתו של סמוטריץ' לא מדברים על שינוי בפוזיציה, אלא על שינוי בדיסקט. על לקיחת אחריות במקום עצימת עיניים. על שלב ראשון בדרך למשילות או לריבונות.
שאלה של הגדרה
מנגד, אי־אפשר להאשים את הימין השפוי, לא זה הטוקבקיסטי, בכך שיש בהם כעס ומרמור על הפרסומים הנ"ל. שבשעה שנתניהו מסייר בגוש עציון ומאשר תוכניות בנייה לפלסטינים, טבעת החנק על ההתיישבות היהודית מתהדקת. כמעט אין בנייה ביישובים היהודיים, וגם אם יש בנייה, היא כמובן לא מותאמת לקצב הגידול הטבעי של אוכלוסיית יהודה ושומרון.
נתניהו פיזר בסיורו בגוש עציון את הבטחות הבחירה הנדושות: "אף יישוב ואף מתיישב לא ייעקר לעולם". בואו, תתקרבו אליי שנייה, ואגלה לכם סוד. גם אם בני גנץ יהיה ראש ממשלה, יש סיכוי לא מבוטל שלא ייעקר פה שום יישוב. אבל שששש, אל תגלו לאף אחד. אנחנו הרי מתודלקים מהפחד הזה מפני גנץ ושות' שיחריבו את יהודה ושומרון, אף שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. אם כן איפה בדיוק אמור להיות משורטט ההבדל בין מנהיגי השמאל למנהיגי הימין? אני חושבת שהפשרת ההקפאה בשטחים, והגדרת הגדלת היקפי הבנייה בצורה משמעותית כיעד התיישבותי נשמעות כמו מקום הגיוני לעמוד על ההבדלים האלו.
אין מקום לחגיגות
ונדמה שהכול כבר נאמר על פרשת איה נאפה. האונס הקבוצתי שכנראה לא היה יימחה תכף לחלוטין מהכותרות, וזכר זכרותם של הנערים וגסותם ואטימותם יתחלפו בפרשה אחרת. בלי להצדיק את הנערה הבריטית, שכפי שדווח בדתה את סיפור האונס מליבה כדי "לנקום" בחבורת הישראלים, אפשר להבין שאם היא חשה צורך לנקום – מה שנעשה שם בחדר, היה נורא ואיום גם אם לא ממש אונס.
בעבורי פרשת איה נאפה תיצרב בתמונת השמפניה מחוץ לבית המעצר. כבר ראינו אנשים מפוקפקים ניצלים בעור שיניהם מהחוק, ומתחילים לפזר מתומם ומטהרתם לכל דורש וגם לזה שלא דורש, ופניני חוכמתם ומוסריותם מוגשים לנו יפה יפה במהדורות החדשות. אבל תמונה השמפניה לא יוצאת לי מהראש. היא מבטאת את אי־ההבנה של הסיטואציה בידי הנערים באופן היסודי והעמוק ביותר. לא על מעשיהם הקלוקלים, גם לא על הסרטונים שהופצו, אלא על השמפניה חרבה ירושלים של מטה שנת 2019.
