מעט מאוד אירועים משקפים את המבוכה המוסרית הישראלית כמו עלילות איה נאפה. מעט מאוד אירועים משקפים בצורה כה בהירה ונוקבת את הקרעים והסתירות שיש בשתי תפיסות העולם המוסריות המתחרות על ההגמוניה פה: השמאל הליברלי מול הימין השמרני.
השיח סביב האירועים היה חריף, גם במושגים ישראליים. כנהוג במחוזותינו, אין מגזר רואה נגעי עצמו, כולם תוקפים את כולם ומאשימים את כולם. האירוע הציב מראה מול כל אחת מהקבוצות, ותבע ממנה להכיר במגבלות שלה ובמחירים שהיא משלמת.
"אני חושב משמע אני קיים", גילה הפילוסוף רנה דקארט. בזכות ההכרה והמודעות האדם איננו עוד אובייקט בטבע. הוא חושב וממשיג, מסוגל לרצות, לבחור, ולבדל את עצמו מחוק הטבע האוטומטי. מתי מתפתחת התפיסה המוסרית שלו? כשהוא קולט שכפי שהוא סובייקט רצוני ובוחר, כך גם הזולת. מכאן הוא מסיק שלא נכון להחפיץ את הזולת ולהתייחס אליו כאובייקט למילוי צרכיו.
זו הייתה גם התובנה של קנט בספרו 'המטפיזיקה של המידות': "פְּעל באופן כזה שלעולם לא תתייחס אל האנושות, הן זו שבך והן זו שבכל אחד אחר, כאל אמצעי בלבד אלא תמיד ובאותו זמן כאל תכלית". הזולת זכאי לחירות ולמימוש עצמי בדיוק כמוך. על המצע הזה נולדו האמנות החברתיות של הובס, לוק ורוסו, המהוות בסיס לתפיסה שלפיה האדם בן חורין ובעל זכויות מרגע לידתו.
המוסר ההומניסטי־ליברלי מתבסס על נבדלות: יש לכבד את נקודת מבטו הייחודית וצרכיו של האחר, בבחינת מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. בליבו ניצבת הדרישה להימנעות מפגיעה באחר.
אלא שהמוסר הזה לא לוכד הכול. הוא לא מסביר לדוגמה מדוע הורים דואגים לילדיהם. הם הרי לא עושים זאת בגלל דאגה לזכויות הילד או שמירה על האוטונומיה שלו. כאן נכנס לתמונה המוסר הדתי־מסורתי, שבעיניו 'המידה הטובה' המוסרית נמצאת במעבר מ'אני' צר ל'אני' רחב. אב דואג לבנו מפני ש"ברא כרעא דאבוה" – הבן הוא התרחבות של זהות האב עצמו. האדם איננו סובייקט בודד המרחף בחלל, אלא נטוע ברשת מעגלים וקשרים. המוסריות היא הנכונות לצאת מכלא האני הצר ולהתמסר למעגלי הקיום הרחב. בניגוד לילד הדואג רק לעצמו, הבוגר נושא באחריות למשפחתו, לקהילתו ולעמו. מצוות הצדקה מוגדרת "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך", אף שהעני איננו אח ביולוגי. המוסריות לא נמדדת בנבדלות ובייחודיות אלא בשיתוף ובאחדות.
יש הסכמה, אז מה?
שתי התפיסות צרות זו לזו: ההומניזם הליברלי עוין תפיסות לאומיות או שבטיות. כך למשל ההגות הפוסט־קולוניאליסטית עסוקה בחיפוש אובססיבי אחרי כל מופע של פוגענות או 'מיקרו אגרסיה' שהכלל מפעיל על הפרט. המשפחה, האומה, הקיבוץ והכיבוש, כולם מוקעים כאתרים של עושק ודיכוי בשם הקולקטיב. הגברים מדכאים את הנשים בשם המשפחה, הכובשים את הנכבשים, האומה היוצאת למלחמה את בניה־חייליה, הקיבוץ את חבריו. המושג 'תרבות האונס' הוא דוגמה יפה: האשמה הכבדה כבר איננה מצטמצמת לאנס, אלא לכל העולם התרבותי המבנה את מושגי הגבריות והנשיות הלא לגמרי שוויוניים. בהקשר רחב יותר, כל ממדי האני המורחב נתפסים כדכאניים מטבעם, שכן הם תובעים מהפרט להתמסר למען רעיון גדול ממנו. מסירות נפש, כשמה, דורשת ויתור על חלק מהנפש.
ברוח זו ניסח ג'ון רולס את תיאוריית 'מסך הבערות'. תמציתה, הממשלה והמחוקקים צריכים לפעול מתוך עיוורון צבעים מוחלט. המחוקק צריך לדמיין שאין לו מושג מיהו גבר, אישה, עני, עשיר, יהודי, נוצרי, שחור או לבן, וכך החוק שיכתוב לא יקדם שום קבוצה על חשבון חברתה.
כאן נכנסת הטענה של הימין: מסע ניקוי האורוות יוצר חברה של בדידים שמקפידים הקפדת־טרור על כל סוג של פגיעה הדדית, גם אם הוא דק מן הדק, והמחיר הוא ניכור עמוק. לא לחינם השמאל בעולם הולך יד ביד עם תלישות זהותית: האדם הוא אטום המרחף בחלל. 'אדם נשאר אדם אל תקרא לי עם', שר שלום חנוך, כי אין שום משמעות למעגלי השתייכות.
הסתירה היא גם לוגית פנימית. אירועי איה נאפה, כדוגמה לשיח העכשווי על פגיעות מיניות, ממחישים כיצד השמאל ההומניסטי־ליברלי מסתבך בתוך עצמו. הרי הערכים החשובים ביותר במשפט המודרני הם השוויון והאוטונומיה, ולכן המדד המשפטי היחידי בדילמות מוסר מיני הוא ההסכמה. מה קורה כשיש הסכמה מלאה אבל תחושת הבטן החזקה היא שמשהו כאן לא בסדר?
הפילוסוף אסף שגיב טען השבוע שהנערים פגמו בערך האינטימיות: "מה שמעורר סלידה בפעילות מינית קבוצתית כזאת, אפילו אם היא אינה כרוכה בכפייה, הוא ביזוי האינטימיות בין הגבר והאישה". מנקודת מבט ליברלית זהו טיעון חלש מאוד; מה אפשר לומר לאנשים בוגרים שמבחירה מודעת לא רוצים אינטימיות אלא רק פורקן? דניאל עוז, בנו של הסופר עמוס עוז, הצביע השבוע בפייסבוק על הכשל – אי אפשר למנוע את איה נאפה בלי חינוך לשמרנות מינית, שיסיג לאחור את כל הישגי המהפכה המינית של הסיקסטיז. שולחן ערוך, מישהו?
מצד שני, צדק במידת מה עיתונאי הארץ ניר גונטז' ששאל את שליח חב"ד באיה נאפה: "תגיד, את הבריטית הנאנסת הלכת לבקר? אתה דואג גם לה לאוכל ולמורל?" נכון שהתורה אוסרת מכול וכול את מה שקרה באיה נאפה, ונכון שכל דבר תורה שני מדבר על עבודת המידות והתנהגות מוסרית, אבל בפועל בתי הכלא מלאים בחובשי כיפות המאמינים בה' ובמשה עבדו. מחקרים מראים שאנשים דתיים נוטים יותר להתנדב לקרבי, ללכת לפריפריה או לתרום לעמותות חסד. מאידך גיסא, בקהילות דתיות יש לא פעם מופעים של גזענות, הגנה על אנסים ופדופילים, שנאת אחר ושחיתות. כששמירה על המעגלים השבטיים הופכת למטרת־העל, הוד המסורת הופך למשחית.
אפשר להרחיב את היריעה ולהראות איך כמעט כל ויכוח ישראלי יושב על הציר הזה: מעתיד יו"ש ועד דת ומדינה. מה שחסר פה הוא הקשבה, לא ויכוחים. אם כל מחנה היה מסוגל להקשיב קצת לאינטואיציות הבריאות שנמצאות לא רק אצלו, השיח שלנו היה מעשיר. אירועי איה נאפה הם דוגמה להזדקקות ההדדית: השמאל החילוני צריך את המוסר היהודי כדי להיות מסוגל להגיד משהו על השחתה מוסרית שנעשית בהסכמה מלאה ובחסות החוק. הימין השמרני צריך את השמאל כדי לפתח רגישות לאובדן צלם א־לוהים גם כשהנפגעת היא שיקסע גויה למהדרין.
