מתחת לבית שגדלתי בו, ברחוב האצ"ל באשדוד, פעלה מסעדת דגים ומאכלי ים. עד היום פועלת שם מסעדה כזו. בתור ילדה נצרבו בזיכרוני שני דברים. הריחות העזים הנובעים מטיגון של מיני תמנונים וסרטנים, ונעיצת העיניים שלי בצלחות של אוכלי הסרטנים כאומרות: איך אוכלים את זה בכלל, ומה עושים עם הצבתות?
כמה מאות מטרים משם השתרע רחוב רוגוזין, שבימי גדולתו היה מלא בתי קפה. כל צעידה בשבת על מדרכות הרחוב בחלקו המזרחי כללה מעבר בין עשרות אנשים שבחרו לחגוג את השבת שלהם בדרך אחרת ממני. בירידה מרחוב רוגוזין לכיוון הים בקעו בכל שבת אחר הצהריים צלילי ההרקדה ההמונית של המחוללים בריקודי העם.
הזיכרונות האלה הופכים לרלוונטיים עכשיו, כשאני מבקשת לחזור אחורה ולהבין איך אשדוד הופכת את פניה ונהיית עיר אפופת מלחמות דת. זה צירוף מקרים מדהים שהחיים שלי מתחלקים כמעט שווה בשווה בין אשדוד לבית־שמש. ההשוואה בין הערים האלו בלתי נמנעת מבחינתי.
אני מרבה לכתוב על בית־שמש ולפעול בה. לא נסתי מכאן, כמו רבים מחבריי, כי עדיין יש בי קצת אמונה שאנשים הם אנשים ושאולי נצליח ללמוד לחיות ביחד. במקביל לניסיון להיאחז בבית־שמש, אני נוהגת לתהות מה נעשה כשהעיר אולי כבר לא תוכל להכיל עוד את מי שלא חרדי ונצטרך למצוא עיר מקלט. האפשרות לעבור לאשדוד תמיד נראתה לי ריאלית. אשדוד היא עיר נפלאה, שוקקת תרבות וחיים, ושוכנת לחוף ים. האוכלוסייה בה מזכירה את אוכלוסיית בית־שמש הוותיקה: מסורתית, ממוצא צפון־אפריקני.
ההפגנה במוצאי שבת שעברה, שבה נכחו כמה אלפי אנשים, והציפייה למה שעוד עשוי להגיע, גרמו לי לתהות: האם כל עיר ועיר במדינת ישראל שאוכלוסייה חרדית חיה בה לצד אוכלוסיות דתיות, חילוניות ומסורתיות נידונה לכישלון? הלנצח תאכל חרב בערים מעורבות? איך יכול להיות שמתמקדים פה רק בבנייה, ואף אחד לא מתייחס לעובדה שמכליאים פה סוגים של אוכלוסיות מעל חבית חומר נפץ, וכל מקום שחרדים וחילונים אמורים לחיות בו ביחד הופך מתכון לקטסטרופה?
האם ייתכן שלמישהו פה יש אינטרס לשסות אנשים זה בזה? האם ההפקרות הזו נובעת רק מחוסר תשומת לב ומאטימות, או שמא מתוך אינטרס מובהק לשיטת "הפרד ומשול" בידיעה שאיבה בין קבוצות מגדילה את יכולת השליטה עליהן?
הדמוגרפיה של בית שמש מצביעה על כך ששיעור הלא חרדים בעיר רק הולך וקטן. נראה שהמגמה תמשיך. עיר מעורבת תמיד תהפוך בסוף לעיר חרדית. באשדוד שיעור החרדים הוא 20 אחוזים. במועצת העיר הם 37 אחוזים. בהנהלת העיר הם למעלה מ־50 אחוזים. המספרים האלה מלמדים שתושבי אשדוד הלא חרדית לא מילאו את חובתם וזכותם הדמוקרטיות, ולא יצאו להצביע.
הניסיון של בית־שמש מלמד שהמסורתיים פתחו את ליבותיהם ואת בתיהם לחרדים שהגיעו, וההתנגדות הגיעה רק אחרי שבית־שמש עברה את נקודת האל־חזור מבחינה דמוגרפית ואחרי שהתושבים המסורתיים התחילו להרגיש את קירות בתיהם סוגרים עליהם. כשראו איך בניית היכל תרבות נעצרה בשל סמיכות לשכונה חרדית, ובשל טענה להימצאות שלדים ועצמות; איך המקוואות בעיר עוברים לשליטה חרדית ומייצרים אנטגוניזם אצל מסורתיות המגיעות לטבול; איך עמודי עירוב נשתלים במדרכות בצורה מסוכנת ופרטיזנית; איך גם בבית הקברות מתחילים להפריד בין חרדים אשכנזים בעלי דם כחול ובין כל השאר.
הבחירות המקומיות תתקיימנה בעוד 10 חודשים. לאשדודים אסור לשכוח לצאת להצביע, לפני שיהפכו לתושבים לא רצויים בבית של עצמם.
בהיעדר הבנה ממשלתית שאי השקעה בבניין חיים משותפים בערים מעורבות היא מתכון לאסון, כדאי שתושבי אשדוד יילחמו נגד תוכנית המתאר שאמורה להביא לעיר עוד אלפי משפחות חרדיות, תשנה את היחס המספרי בין חרדים לכל השאר, ותייצר עוד מלחמות דת ומוקדי עימות בסגנון בית־שמש.
