פזמון האמונה הקופצני, אנחנו מאמינים בני מאמינים, הפך בן־לילה להמנון מחללי השם. הוא היה הפסקול של חבורת הצעירים הזימתיים, עטוית הכיפות הלבנות, ששבה ארצה מקפריסין כשרוממות א־ל בגרונה וארשת דרייפוס על פרצופה. בעתיד יהיה קשה לשיר אותו בשמחות כשרות בלי להיתקף באסוציאציות קפריסאיות. אולי עדיף כבר לחזור ל'אני מאמין בביאת המשיח' הישן והרך. בשיר של חסידי מודזיץ' מטרבלינקה יש פחות שמחת חיים, אך גם פחות מקום לטעויות: מי שמחלל שם שמיים ברבים אינו מאמין בן מאמין. לכל היותר הוא כופר עם כיפה.
אגב, הפזמון של חבורת קפריסין נכתב בשעתו בהשראת משנה מפורסמת ממסכת סוטה. היא מדברת על החוצפה שתרקיע שחקים באחרית הימים, על אופנת השתייה שתאכל פה כל חלקה טובה, על התפשטות הזנות ועל הלבנת פני זקנים בידי נערים. "פני הדור כפני הכלב", מסכמת המשנה, "הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים".
למרבה הבושה, בפרשת קפריסין התגלו כמה אבות שלא התביישו בבנים. הם באו בטענות לתקשורת במקום לעצמם. הכישלון החינוכי שלהם נורא. הורים שאינם יודעים לסרב לילדיהם תאבי הבליינות, מורים שמחניפים לתלמידיהם, וחברת בוגרים השקועה בטלפון החכם שלה או בתפלויות הריאליטי בטלוויזיה – הם מצע ההנבטה של סיוטי הקיץ בקפריסין ובישראל. רק מיעוטם זוכים לטיפול תקשורתי. כמעט אף אחד לא מדבר על האלימות הגואה באתרי טיול מבוקשים, בכבישים ובבתי החולים. אנשים מרביצים שם, משתוללים או מלכלכים, כי כך הורגלו מילדותם.
גם שורשי תקרית הירי בסלומון טקה נעוצים בכשל חינוכי עמוק. אחד מהוריו של הנערים המעורבים בתקרית סיפר ברדיו, עוד לפני שגרסאות עדי הראייה זוהמו בשיח הגזענות הפופולרי, כי בנו וחבריו קיללו את השוטר. הוא דיבר על כך בשוויון נפש, כאילו אך טבעי הוא שנערים בני ימינו יקללו שוטר, ומה שלא טבעי זו תגובתו הכעוסה של השוטר. הרי בסך הכול קיללו אותו.
גם בטלוויזיה, בפייסבוק ובווטסאפ מקללים כל היום, ונערי הגבעות שליד יצהר סוקלים מג"בניקים באבנים. האם על סף העשור השלישי של המאה ה־21 אפשר לגדל כאן ילדים אחרת? אולי כן. לא מזמן נקלעתי בצהרי יום למבואות מתחם חינוכי גדול ביישוב חרדי בצפון. כל התנועה נעצרה ממושכות כדי לאפשר יציאה בטוחה להמוני תלמידות לבושות בצניעות, אבל ייסורי ההמתנה בפקק הפכו עד מהרה לחוויה פדגוגית. הבנות לא שעטו החוצה בשמחה פרועה, לא דחפו ולא צעקו. הן התפזרו הביתה בנועם. אף אחת לא נצפתה רוכנת בשקיקה על הטלפון החכם שאין לה. עד שנעלמו מן העין שוחחו ביניהן בנחת. מוסר הוריהן ומוריהן ניכר בהן היטב גם מחוץ לכותלי בית הספר.
אצל החרדים, יותר מכל קבוצת אוכלוסייה אחרת, נהוג לסמן כללי התנהגות בהירים לדור ההמשך. יחסם למדינתם נגוע בחסרונות רבים, אך אפשר ללמוד מהם רבות בכל הנוגע לקשרי הורים ובנים. ילדיהם מבינים עוד בגיל ינקות מה מותר ומה אסור, מה רע ומה טוב, מה כן ומה לא. אמנם יודעי דבר טוענים שגם מצב החינוך החרדי כבר לא מה שהיה פעם, אך הוא עדיין רחוק שנות אור מתמונת המצב המבעיתה שנחשפה עכשיו בקפריסין. תריסר הנערים שהסתבכו שם אינם פירות באושים של מערכת החינוך כאן, הם כמעט הפירות התקניים. עד לפני שבועיים אפילו נחשבו כפירות לייצוא.
