היום אנחנו מציינים את התאריך העברי של מותו של גיבור ישראל, רב סרן רועי קליין, יום לפני יום הולדתו ה־31. עברו 13 שנים, ואני זוכר אותו טוב. זוכר שיחות שעשינו במארבים שבהם שכבנו זה ליד זה. זוכר אותו כקליין הסמג"ד הנערץ, שעוד לפני מותו ההירואי היה לי סמל ומודל לערבות ההדדית.
כלוחם ומפקד ששירת תחתיו למדתי ממנו להיות חייל ולוחם טוב יותר, וכאדם ספגתי ממנו ערכים שמלווים אותי עד היום. הגענו מעולמות אחרים לגמרי. הוא דתי חובש כיפה, אני ערבי נוצרי. בין נצרת לעלי מפרידים מעל 80 קילומטרים, אבל רק בכור ההיתוך של צה"ל יכולנו להפוך למשפחה אחת – משפחת גדוד 51 – ולהכיר זה את זה.
קליין התעניין בי ובחברה הערבית. הוא רצה לשמוע על המקום שגדלתי בו, וכאב לו לדעת שאני סופג קללות ויריקות ביציאות הביתה כשאני על מדים. מצידו סיפר לי הרבה על עולם היהדות. ככה, במארבים על גבול לבנון, משקיפים על אותה מדינה שזמן קצר לאחר מכן הוא מצא בה את מותו, שוחחנו שנינו, שני חיילים, מתנחל וערבי, שיחות עם עומק ומשמעות. באחת השיחות הוא לימד אותי משפט יהודי: "כל ישראל ערבים זה לזה". הוא הסביר לי שזה משפט של חז"ל שמדבר על הקשר המיוחד בין יהודים סביב קיום מצוות, אבל שהקשר הזה גם בא לידי ביטוי בין חיילים ובכלל בין כולנו. רועי קליין חי את הערבות ההדדית והאמין בה בכל מאודו.
בשטחי הכינוס לפני שנכנסנו ללבנון למלחמה ראיתי את קליין מתפלל. אני זוכר שאמרתי לו בצחוק: "קליין, תתפלל לאלוהים שלך גם עליי". הוא חייך אליי וענה: "אתה אח שלי, ברור שאני מתפלל גם עליך".
בבינת־ג'ביל, כמה ימים לאחר מכן, הוא מת כגיבור, בעודו מקריב את חייו למען חייליו ומקיים את הערך שהכי אפיין אותו, ערך הרעות. שבועיים לאחר מכן אני עצמי נפצעתי קשה מאוד מטיל קורנט. אבל כנראה אותה התפילה של קליין בשטחי הכינוס עזרה לי, כי ניצלתי במה שהרופאים הגדירו נס רפואי.
היום רועי קליין הוא דמות של החברה הישראלית כולה. הייתה לי הזכות להכיר אותו בחייו, והוא משמש השראה בשבילי מאז ועד היום.
בשבוע שעבר עליתי לקברו (בכל זאת, אני מציין תאריך לועזי) ושם על המצבה חקוק: "נפל בקרב בדרום לבנון". ככה, בצניעות, בלי פירוט על אופן הנפילה ועל האומץ שלו, בלי לדבר על הסמל שהוא הפך להיות. רק בתחתית הקבר מוזכר: "הוענק לו עיטור העוז". וזה מה שהוא היה, צנוע, אדם מאמין, לוחם, איש של נתינה לאחר, גיבור ישראל.
אללה ירחמו, יהי זכרו ברוך.
