אפשר להניח שראש הממשלה נתניהו לא ציפה למחיאות כפיים סוערות בקרב מצביעיו, עם קידום התוכנית לבנייה פלסטינית בשטחי C. חודש וחצי בלבד לפני הבחירות הוא הפתיע כשהוביל בנייה של 715 יחידות דיור באזור הנתון לשליטה ישראלית – צעד שעל פניו עלול להבריח ממנו מצביעים ממחנה הימין.
ואכן, עם פרסום החלטת הקבינט מיהרו ראשי ההתיישבות לגנות את המהלך של ראש הממשלה, בכובעו כשר הביטחון. בזה אחר זה עלו ראשי המועצות ביו"ש לתחנות הרדיו וכלי התקשורת וטענו כי מדובר בכניעה, "חותמת כשרות לבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית".
אלא שגם ברשות הפלסטינית לא בדיוק אהבו את המהלך. ראש הממשלה הפלסטיני הטרי, מוחמד שתאיה, אמר בתגובה להחלטת הקבינט ש"טרמינולוגיית שטחי A, B ו־C אינה קיימת עוד. הפלסטינים אינם זקוקים להיתר מהכיבוש כדי לבנות על אדמתם".
הצהרתו איננה יוצאת דופן. מילים דומות בקעו מגרונם של קודמיו בתפקיד, ובהם סלאם פיאד, שכבר לפני עשור הגה תוכנית מדינית מוסדרת להשתלטות על שטחי C, שמטרתה אחת: הקמת מדינה באופן חד־צדדי.
לפני כחודש חשפנו במוסף דיוקן את נתוני ארגון רגבים שהעידו על גודל התופעה: בתוך עשור בנו הפלסטינים 28 אלף מבנים לא חוקיים בשטח של 78 אלף דונם בשטחי C. מדובר בהכפלת הבנייה באזור. כבר שנים רבות פועלים בכירי הרשות במרץ לכינון מדינה "מלמטה למעלה" – מהשטח ולא מחתימה על מסמכים, גם אם המשמעות היא הפרת הסכמים קיימים.
עד כה התקשתה המדינה לאכוף את הריסת המבנים הללו, שזכו לתמיכה כספית רבה מהאיחוד האירופי ומארגונים בינלאומיים. דווקא החלטת הקבינט יכולה להיות תפנית במאבק נגד ההשתלטות הפלסטינית.
לפני שנבהלים מהכותרות ראוי להעמיק בקריטריונים של התוכנית. לפי הפרסומים, הבנייה מיועדת רק לאוכלוסייה הפלסטינית שהתגוררה בשטח לפני שנת 1994, שנת החתימה על הסכמי אוסלו, ואישורי הבנייה יינתנו רק באזורים שלא פוגעים באינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של ישראל.
לכאורה, לאוזן שאיננה בקיאה ברזי תוכנית פיאד אלה שינויים מינוריים בלבד. זו הסיבה לכך שעלו בתוהו כל מאמציו של השר בצלאל סמוטריץ', חבר הקבינט, להסביר את הרציונל שמאחורי המהלך. הוא הותקף דווקא בקרב מצביעיו. אלא שהאשמת סמוטריץ' ברפיסות מול הרש"פ היא אירוניה במיטבה. מי שהיה מנהל הפעילות של רגבים, ארגון הנושא את דגל המאבק בבנייה הפלסטינית, הוא לא בדיוק האיש שיאפשר לנגוס בריבונות הישראלית באזור.
ההחלטה לאשר בנייה לפי הקריטריונים האלו היא למעשה לא פחות מצעד דרמטי נגד הנהגת הרשות, שבעזרת מענקים ולחצים כבדים משכנעת תושבים פלסטינים משטחי A ו־B לנהור ולהתיישב בשטחים שבשליטת ישראל וליצור רצפים טריטוריאליים.
מעל הכול, זהו אינטרס ישראלי. תוכנית מתאר מכוונת את הפלסטינים לבנות בתוך שטח מסוים ומסמנת קו ברור, איפה מותר ואיפה אסור. את התועלת נרגיש קודם כול באכיפה. בכירים ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי ציינו לא פעם שמערכת המשפט מסרבת לתת גב להריסת מבנים בלתי חוקיים. מתן אישורי בנייה ישחרר את ידיהם הכבולות, והאכיפה תיראה כעת מידתית יותר.
נתניהו מבין זאת היטב. בין שמדובר באימת בית הדין בהאג ובין שזהו רצון להרשים את האמריקנים, אין ספק שלתדמית הבינלאומית יש חשיבות במערכה על שטחי C. כשהכסף הזר זורם ודעת הקהל נוטה לעבר הפחונים והקרוואנים, חשוב לאזן את התמונה.
הפלסטינים אינם טיפשים. הם יודעים שזו לא מחווה של רצון טוב או דאגה כנה (אם כי אכן ראוי לדאוג לפלסטינים שנפלו בין האותיות). הם מבינים היטב את האמירה שנובעת מבין השורות: זו הכרזה על בעל הבית. ואת המאבק על הבית אי אפשר לנהל בעקשנות ובקנאות גמורה, אחרת נהיה בודדים במערכה.
