מנכ"לית מועצת החלב מיכל קראוס הודיעה בשבוע האחרון על התפטרותה במחאה על סירובו של משרד החקלאות לצמצם את מכסות החלב. אם לא הכרתם את מועצת החלב או את העובדה שבישראל יש מכסות לייצור החלב, אתם לא לבד. רוב אזרחי ישראל אולי שמעו על מועצת החלב מהפרסומות המעודדות אותם לצרוך יותר מוצרי חלב, אבל אינם מבינים את היקף ההשפעה של מועצת החלב על התקציב הביתי שלהם.
משק החלב בישראל מתוכנן במלואו על ידי ממשלת ישראל. חוק תכנון משק החלב תשע"א־2011 קובע מכסות ייצור לחלב (כמות החלב שתיוצר בשנה), "מחיר מטרה" שבו החלב נמכר למחלבות, וכן מחיר מפוקח למכירת חלב לצרכנים. החוק מיושם באמצעות מועצת החלב.
באתר של מועצת החלב הם מפרטים את תפקידם: "בכל שנה, שר החקלאות ופיתוח הכפר קובע את היקף הייצור הכולל של חלב, על פי ההיקף החזוי של הצריכה באותה שנה. זוהי המכסה הארצית הכוללת, והיא מחולקת למכסות חלב פרטיות המוקצות ליצרני חלב, שהם בלבד רשאים לייצר ולשווק חלב בישראל.
"מכסת החלב שנקבעת לכל יצרן היא כמות החלב הגולמי שהוא רשאי לייצר באותה שנה ובגינה הוא זכאי למחיר קבוע מראש. העיסוק בייצור חלב מוגבל ומתאפשר רק למי שהוקצתה לו מכסת חלב על פי דין".
במילים פשוטות: מדינת ישראל קובעת כמה חלב ייוצר ויימכר בישראל, מי ייצר אותו וכמה תקבל כל חוליה בשרשרת. ייצור חלב באופן עצמאי ומכירתו הם עברה פלילית בישראל ואסורים על פי חוק.
בנוסף, על מוצרי חלב מוטל מכס בשיעור גבוה שהופך את ייבואם ללא כדאי. לדוגמה, על חלב ושמנת מוטל מכס בגובה 40 אחוזים, על ממרחי חלב 140 אחוזים, על גבינה מעובדת 8.25 שקלים לק"ג ועל גבינה טרייה 7.95 שקלים לק"ג.
כל ההגבלות הללו נועדו, לפי חוק תכנון משק החלב, "להבטיח אספקה סדירה של חלב ומוצריו, תוך הבטחת מחירים נאותים ליצרנים, למחלבות ולציבור, ותנאים הולמים לפעילות היצרנים והמחלבות". בפועל, התוצאה היא שצרכני החלב בישראל משלמים מחיר גבוה יותר ונהנים ממגוון נמוך יותר, במטרה להגן על החקלאות המקומית.
גם בהנחה שהגנה על חקלאות מקומית היא דבר רצוי, יש השפעה רבה לאופן התמיכה. ככלל, קיימות שתי אפשרויות: תמיכה ישירה במענקים כספיים, או תמיכה עקיפה דרך פיקוח מחירים וחסימת תחרות. תמיכה ישירה בחקלאי אולי יקרה יותר לתקציב המדינה, אך תמיכה עקיפה יקרה יותר לכלל האזרחים שמשלמים יותר על מוצרי החלב שלהם. בנוסף, התחרות וההתייעלות נפגעות.
ה־OECD פרסם החודש את הדו"ח השנתי על המדיניות החקלאית במדינות המפותחות, ובו הזהיר שבישראל רמה גבוהה מאוד של תמיכות עקיפות, שמעוותות את השוק ומעלות את המחירים. ישראל אמנם אינה חריגה בהיקף הסבסוד שהיא מעניקה לחקלאים: היא מסבסדת אותם בכ־6.5 מיליארד שקלים בשנה, ובהיקף דומה לממוצע המדינות המפותחות. אבל ישראל חריגה בשימוש שלה בהגנות עקיפות במקום בסובסידיות ישירות: ההגנות העקיפות הן 91 אחוזים מההגנות על החקלאות המקומית, הרבה מעל ממוצע ה־OECD.
בניגוד למיתוס המקובל שלפיו החקלאות תופסת שטחים בפריפריה ועל כן נושאת בעול השמירה על ביטחון המדינה, נתוני ה־OECD מראים ש־37 אחוזים מההגנות על החקלאות בישראל הולכות דווקא לענפי החלב והלול, הדומים יותר למפעלי תעשייה מלחקלאות, ובוודאי לא תופסים שטחים גדולים. כ־30 אחוזים מהלולים בישראל נגועים בסלמונלה כי אין לחקלאים אינטרס להתייעל ולשמור על היגיינה בלולים, ואף שהביצים ברמה נמוכה, המחיר גבוה ביחס לעולם.
בצד החיובי, באוקטובר שעבר חתמה המדינה על מתווה לרפורמה במשק החלב, שאמור לפתוח את השוק לייבוא גדול יותר ולהוביל להתייעלות בענף. המתווה כולל את הורדת מחיר המטרה, הפחתת מכסי הייבוא על מוצרי החלב, תמיכה ברפתנים שיעזבו את התחום וסובסידיות להגדלת היעילות ברפתות הקיימות. המתווה לא קוּדם בגלל היציאה לבחירות והיעדר הממשלה מאז. אף שמדובר בצעד בכיוון הנכון, הניסיון להמשיך להגן על הרפתנים – ואף יותר מכך, על המחלבות הגדולות – נראה כהמשך הכניעה לקבוצות אינטרס צרות. תיטיב הממשלה הבאה אם תנסה לקדם את האינטרס הרחב, של האזרחים הצורכים את מוצרי החלב, ולא של המיעוט המייצר אותם.
