הריאיון של נועם אמיר עם אל"מ גל שוחמי מייצג מה שנראה כשינוי מהפכני בתפיסת הפעולה של צה"ל. מ"הכלה" שאיש אינו יודע מהי משמעותה המעשית ל"הכרעה" שתהיה תוצר של תמרון קרקעי המכוון אל מרכזי הכובד של האויב, כמו אזורי שיגור הרקטות ומפקדותיו.
אלא שבצד האמירות המעודדות מפי המרואיין מסתתרות עמדות חשובות יותר, שלא נאמרו מפורשות. כדי ששוחמי וחבריו המצוינים יהיו מסוגלים לעשות את מה שאמר, נדרש להם מהפך גם בעניין היחס לנפגעים מקרב חייליהם.
החשש מנפגעים וההיסמכות על מקסם השווא של הטכנולוגיה הביאו לכך שמאז מבצע חומת מגן בחר צה"ל להגן על אזרחי ישראל ועל חייליו בעזרת מבצעי אש בלבד. עד כה, התוצאות של התפיסה המופרכת הזו הן העלאת המורל בקרב האויב, העברת היוזמה לידיו, הארכת משך הלחימה וקביעת מועד הפסקת האש רק כאשר בשלו לכך התנאים מצד מנהיגי הטרור.
אם היו אצלנו מי שחשבו שהסתפקות בהגנה מבוססת טכנולוגיה תצמצם את מספר הנפגעים, באה המציאות והוכיחה שוב שאלה רעיונות הבל. צה"ל שאינו יוזם שילם בעשרות הרוגים ופצועים שנפגעו בשטחי כינוס ובמפקדות שלא זזו, והיו נתונים לאש האויב. הירי מעזה או בגבול הצפון לא פסק גם כאשר עמדות הירי והשיגור עמדו לא הרחק ממיטב הכוחות המתמרנים של צה"ל, שהיו כבולים למקומם בתוקף תפיסת ההפעלה המסורסת של הארגון. כך, במקום החיילים שלא נפגעו בתמרון, שלא בוצע, נפגעו חבריהם ששהו בעורף הלחימה. התוצאה הייתה נפגעים רבים בתוספת אפס הישגים צבאיים ומדיניים.
הלכי הרוח המקובלים בציבור קובעים שכל חייל הרוג הוא בגדר אסון לאומי, ומכיוון שכך אל לנו ליזום מהלכים התקפיים שיסכנו את "הילדים של כולנו". האמת הפשוטה היא שאת מחיר החיילים שלא ייפגעו בהתקפה שלא תבוצע ישלמו מי שייפגעו בהגנה, על אחת כמה וכמה אם זו תימשך לאורך זמן, כפי שהיה למשל בצוק איתן. אין לצפות לאפס נפגעים כתוצאה מהיעדר יוזמות התקפיות, ומכאן שאם נגזר על צה"ל לסבול נפגעים, עדיף לו להשיג הישגים באותו המחיר ובדרך כלל בפחות ממנו.
אסור שהדיון הציבורי על מחיר המלחמה יעסוק רק בחיי החיילים ומכך גם ייגזרו ההחלטות המבצעיות. הדיון האמיתי מתקיים בין צה"ל ובין האויב, ומכאן ההבדל העקרוני בהשפעת פעולות התקפה או הגנה על האויב לאורך זמן. מבצעי התקפה מוצלחים יכולים לערער את ביטחונו העצמי של האויב עד שיוותר על רצון הלחימה שלו, כפי שקרה במלחמות העבר, בעוד מבצעי הגנה בלבד מעודדים אותו להמשיך לתקוף ולשאוף להארכת משך הלחימה. יוצא מכך שבראייה הלאומית עדיף לישראל צבא יוזם והתקפי, שיביא לקיצור משך הלחימה ויחסוך בחיי חייליו.
כמו בצבאות אחרים ובמלחמות אחרות, גם צה"ל נכשל, לטוב ולרע, בהערכת מספר הנפגעים הצפוי במלחמה. כך במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים וגם ערב הכניסה הראשונה למחנה הפליטים בלאטה בפברואר 2002. לקראת ההתקפה הכין צה"ל צוותי רפואה מוגברים, שהיו אמורים לטפל בנפגעים הרבים שהיו צפויים לצנחנים. כזכור הסתיים המבצע בהצלחה רבה, כמעט בלא נפגעים, ומח"ט הצנחנים דאז, הרמטכ"ל המכהן היום, בישר לציבור: "בלאטה, שנראה בלתי חדיר, שהתנגד באופן תוקפני ואגרסיבי, נכנע. הנמר המכונה בלאטה התגלה כחתול שבחר לעזוב את המקום שהוא חי בו".
ההמשך היה פעולות דומות במבצע חומת מגן, שבכולן התגלה פער גדול בין תחזית הנפגעים ובין מספרם בפועל. מה שהיה חשוב יותר היא העובדה שהן הביאו לירידה דרמטית במספר האזרחים שמתו ונפצעו בפיגועים באותה התקופה. מתברר שתחזיות הנפגעים ומתקפות ההפחדה של מתנגדי ההתקפה למיניהם, מתבססות בעיקר על השקפת עולם מסוימת, ואינן יכולות להיות מרכיב רב ערך בהערכת המצב.
אם צה"ל והאזרחים רוצים, בצדק, לצמצם במספר הנפגעים, עליהם לחזור אל האמת הישנה: עדיף ליזום ולהשלים את המשימה מהר ובמחיר מסוים, מלא לעשות דבר ולשלם בהמשך מחיר גבוה בהרבה. לשם כך דרושה, לעיתים, אי התחשבות בהלכי רוח בציבור ובהיסטריה נטולת העכבות המקובלת היום מצד התקשורת וכמה מההורים. תנאי הכרחי לכך ששוחמי וחבריו ישלימו בהצלחה את התמרון שיביא לסיום מהיר של המלחמה, הוא השבת ערך חיי החייל אל מקומו הנכון בהיררכיית הערכים הצבאיים, שבה השלמת המשימה גוברת על כל ערך אחר. לקחי כל המלחמות מלמדים שזו גם הדרך היחידה לצמצום מספר הנפגעים, ולעמידתו של צה"ל במשימה שלשמה הוא קיים: הגנה על אזרחי ישראל.
