הן מסתובבות אחר הצהריים עם הילדים, בין חצרות השכונה למכולת. גן השעשועים הרי נהרס כבר מזמן. חבורת נשים, הולכות וצוחקות ביניהן, כשפתאום נזרק לכיוונן חזיז שמלווה במטח גז פלפל מסמא עיניים. בתוך שניות ספורות הן מתפזרות לקול בכיים של הילדים, מנסות לאתר אותם מתוך עננת הדמעות והבחילה הקשה שעולה בגרונן. אחת מהן תרשה לעצמה להקיא רק כשיתרחקו מקו האש.
ממגרש הכדורגל עולות בערב קריאות אימה דומות. רב מהגרעין התורני חוטף שם צעקות בערבית, ומטר אבנים מושלך לעבר ילדיו. מאוחר יותר יגיעו היריות – באוויר או שלא באוויר – ובעלי המשפחות יעברו ממיטה למיטה לוודא שכולם בסדר. אחרי הכול, רק לפני ימים אחדים כוון נשק חם באיום מתריס מול אם מהשכונה, וירי תועה כמעט פגע באחת הנשים, כשנועד לחיסול של מישהי אחרת. הזיקוקים יחכו לאשמורת שנייה ויעירו את כל הילדים. וכך לילה אחרי לילה. שום ניידות לא יבואו, גם לא גמדים מנחמים.
כל זה לא קורה באחד היישובים בשומרון. זה קורה במקום שבאמת יכול להתפאר בסיסמת "חמש דקות מנתב"ג, עשר דקות מתל־אביב". ערי המרכז רמלה ולוד, שזכו להתחדשות מפוארת, עומדות בקו האש ומידרדרות לאווירת מערב פרוע במיוחד. ראשי הערים נגישים, מבינים, אבל גם הם חסרי אונים וכלים. באחת השכונות של רמלה כבר הרימה המשטרה ידיים, והיא מזעיקה את מג"ב כשנדרשת שם פעולה. קבוצת ואטסאפ מקומית שאמורה לעסוק באירועי תרבות או בשאלה למי יש קרטון חלב להשאלה מוצאת את עצמה שבה ודורשת פתרונות יצירתיים. מישהו מציע להחשיך את המגרש כל עוד נערים ערבים משתלטים עליו ומשליטים ממנו אימה אזורית. אחרים מארגנים הפגה משותפת של ערבים ויהודים. אבל המהומות וסגירת החשבונות בין החמולות השונות ממשיכים לשרוק מעל הראש, בקוטר של תשעה מילימטרים מעוררי חרדה.
עד שתיכון ממשלה חדשה במדינת ישראל עוד חזון למועד, אבל הרחוב לא מחכה לה, לא משהה את צרותיו עד שיבוא מי שייקח אחריות וישים סוף למחדל המשילות שגלש גם לתוך הקו הירוק. מי שמעלים עין מאלימות מתמשכת, שמאופיינת היטב בקו אש אחד, מוצא את עצמו פעם נוספת חסר אונים מול אלימות דומה בקו האחר. במקום לחגוג את ההתפתחות המרשימה של כל אחת מהערים האלה, במקום להאדיר את בשורת הערים המעורבות ולהפוך אותן למופת של דו־קיום, ממשלות ישראל מתייחסות לצרה המתרחבת בגזענות רכה. הן מעלימות עין מאלימות פושעת שמסרבת לצאת ממנטליות נקמת דם ולהתקדם אל המאה ה־21. בכך הן לא עושות טובה לחברה הערבית, להפך. הן פוגעות בה. שתי ערים מעורבות בלב הארץ שוקעות למצוקת תדמית שלילית, שרק סמכות בנוסח ג'וליאני יכולה להוציא אותן ממנה – מהחלונות השבורים ומגני השעשועים שנפגעו בידי מכת ונדליזם וחיסולים ממוקדים. ההשקעה הזו היא השקעה הכרחית של מדינת ישראל בתושביה. זה המעט שמגיע ללוד, מגיע לרמלה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
