בחודש האחרון חיי הפכו לגיהינום. טוב, אולי אני מגזים, אבל זה רק כי אני נמצא בתקופה המנדנקת ביותר של חיי. הכול התחיל כששירן שאלה אם אוכל לאסוף את הילדים כי היא רוצה להישאר אחרי העבודה באוניברסיטה, לסדנה כלכלית מיוחדת לניהול הבית. השבתי ביושר שכשאני לוקח את הילדים אני תמיד נכנע וקונה להם צעצועים וג'אנק פוד יקר, ולכן ההחלטה החכמה הראשונה שהיא יכולה לקבל במסגרת הסדנה היא לוותר עליה. כך תוכל לחסוך למשק הבית איזה 200־250 שקל.
זה לא עבד. בערב, אחרי שסיימנו את המקלחות וההרדמות, היא סיפרה שהייתה סדנה מאוד מעניינת. הנהנתי לכיוונה בתקווה שתבין את המשמעות: אחלה, אבל אני לא בנוי להוציא מילים עכשיו. היא אכן הבינה מיד, התעלמה בכל זאת, ושיגרה לעברי את שלוש המילים המפחידות ביותר שגבר שממש רוצה לישון יכול לשמוע: "אנחנו צריכים לדבר".
החיים עצמם
מתברר שההרצאה עשתה את שלה, והגברת חזרה חדורת אמונה, ויותר מזה – חדורת מעשים. צריך להגיד את האמת, בכל מה שנוגע לכלכלת בית אנחנו זקוקים לכל עזרה שאנחנו יכולים לקבל. לא פשוט לגדל שלושה ילדים קטנים במרכז הארץ.
אני לא מתלונן כמובן, הסירו דאגה מליבכם. גם אין לי שום כוונה לקחת אוהל ולהתיישב ברוטשילד בדרישה שיסדרו לי דירה זולה בלב תל־אביב ואז לעבור לפוליטיקה לדבר על פילוג בזמן שאני מסית נגד מתנחלים ואז לצבוע לג'ינג'י ולחבור לאהוד ברק. אבל כן, יקר פה. גן עולה מינימום 3,000 שקל, על שכירות לא תשלמו פחות מ־6,000, וההוצאות של זארה מגיעות ל־56,938 שקלים בחודש. בסדר, ייתכן שנסחפתי קצת עם עלות השכירות.
שירן קיבצה אותי על הספה בסלון והודיעה שהיא קיבלה המון כלים בסדנה הזאת, ואם נאמץ כמה מהם נוכל להוריד קצת מהחרדה שלנו בכל פעם שאנחנו פותחים את האפליקציה של הבנק. האמת שפעם היה לי פשוט יותר בחיים: גם כשהייתי נכנס למינוס גדול, במקרה הכי גרוע הייתי מקבל טלפון מהבנק ואומר לו בסדר, אבא, אני מבטיח שננסה להוריד קצת בהוצאות. אבל אבא כבר לא מתקשר מהבנק, ולמי שכן מתקשר אין סנטימנט משפחתי עמוק.
זה לא שאנחנו בזבזנים. את הדיוטי פרי ראינו בפעם האחרונה לפני שנתיים, בורגר ראנץ' נחשב מבחינתנו למסעדה, והוצאה רצינית על בילוי היא שני פופקורן גדול וסרט. ועדיין, החיים עצמם, כמו שקראו להם פעם, כבדים עלינו, ואנחנו מקבלים בברכה כל דבר שיכול לעשות להם קצת דיאטה. אמרתי לשירן שאין לי בעיה לעשות מה שהיא רוצה, אבל מאוחר בלילה עכשיו, וכמו בכל דיאטה טובה אשמח אם נשפר את מצבנו הכלכלי ממחר.
פשיטה ב־yellow
המחר הגיע. בשעה 17:00, כשהייתי עסוק בלנסות לדחות פגישה לא חשובה כדי שאחמיץ את שעת המקלחות, נשמע לפתע צליל הודעת ואטסאפ. כשפתחתי את הטלפון ראיתי שאני חבר בקבוצה חדשה ששמה show me the money. השם נלקח כמובן מהקטע בסרט המצוין "ג'רי מגווייר", שבו צועק קובה גודינג ג'וניור בתפקיד שחקן פוטבול על טום קרוז בתפקיד סוכן שחקנים. אבל אני לא טום קרוז ושירן היא לא קובה, אז מיד הרמתי טלפון ושאלתי לפשר האסון.
"רציתי לדבר איתך על זה אתמול בלילה. מעכשיו אתה חייב לעדכן בקבוצה על כל הוצאה שלך, ובסוף החודש אנחנו עוברים על כל ההוצאות". האמת? רעיון גאוני. במקום להתבאס רק פעמיים־שלוש בחודש, כשאתה נכנס לחשבון הבנק, הקבוצה הזאת מאפשרת לך להתבאס לאורך כל החודש ובכל רגע על כמות ההוצאות המטורפת שלך. יופי, שירן.
וגם, לא כל כך הבנתי את הרעיון. הרי אפשר פשוט להיכנס לאפליקציה של הבנק, ולבדוק בכל רגע על מה גיהצנו. נכון שאין שם עדכוני רכישות במזומן, אבל שנינו מספיק בלתי אחראיים כדי לנהל את רוב ההוצאות שלנו באשראי.
בתוך יום כבר הבנתי. כמו בכל רביעי נסעתי לגבעת־זאב כדי להגיש את תוכנית הרדיו. בדרך אני נוהג לעצור בתחנת הדלק ליד מודיעין ולפשוט על חנות הנוחות: ביסלי טוב, במבה, שני טעמי, לפעמים גם איזה בורקס. כל ההוצאה יחד, מינימום 40־50 שקל. רק כשיצאתי מהחנות נזכרתי בקבוצה החדשה שלי ושל זאת שהייתה בסדנה. איך לעזאזל אני כותב 50 שקל ב־yellow, היא ישר תחשוד שאני שמן. ומילא זה, אנחנו במצב לא משהו, וזה ממש לא זמן לטעמי (אם בכלל יש זמן לא טוב למלך הבפלות).
שקלתי בתחילה לכתוב 40 שקל דלק. אבל אני לא בן 17, אז היא לא תאמין שמילאתי דלק בארבעים שקל. אז שקלתי לצבור חמש־שש קניות חטיפים ואז לכתוב בקבוצה: 250 שקל דלק. אבל זה יהיה שקר, ואני מעדיף לשמור את השקרים שלי לדברים יותר חשובים.
המבורגר משרדי
וכך זה המשיך. כל קנייה קטנה הפכה מיד למצעד בושה. ובאמת, אחרי איזה 14 שקלים שהלכו על קרואסון, 38 שקלים על שווארמה ו־64 שקלים על 2 בירות, הבנתי מה באמת קרה כאן. זו בכלל לא אפליקציית הוצאות, זו אפליקציה שגורמת לך לחשוב על כל קנייה שאתה עושה מתוך דחף. זו אפליקציה לדיאטה. אשתי חושבת שהשמנתי.
וזה עובד. כבר שבועיים אני לא קונה לעצמי שום דבר משמין. להפך, אני יוזם קניות של דברים בריאים כדי להתגאות בהם בקבוצה המזופתת הזאת שלנו, 45 שקלים לסלט טונה, 24 שקלים לשייק ספירולינה, 12 שקלים לחטיף אנרגיה, שגם עוד מאה שנה לא יתקרב לאלוהות של טעמי. פה ושם אני חוטא בקטנה, אבל אז אני נוקט טקטיקה שעובדת עליה אבל פחות על רואה החשבון שלי, ושולח בקבוצה "40 שקלים – ציוד משרדי", למרות שזה היה המבורגר לא משרדי בכלל.
אני לא בונה על כך שזה ימשיך עוד הרבה זמן, אבל אני לא אחד שפורש. עוד מעט מתחילה שנה חדשה, ואיתה טירוף רכישות האינטרנט של שירן: תיקים חדשים לגן, קולקציה חדשה כי חייבים, ועוד אינספור קניות ברשת שאם היא תעדכן לגבי כל אחת מהן בקבוצה, תיגמר לי הסוללה של הטלפון בעשר בבוקר. אז אני פשוט יושב ומחכה שהיא תישבר ראשונה. אגב, אני כותב את הטור הזה בבית קפה ליד הבית, ויש פה מישהו שמסתכל עליי כבר שעה: קרואסון שקדים. או כמו שאני עומד לקרוא לו בקרוב, 14 שקלים, עוגיית גרנולה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
