החוברת 'ברוך הגבר' היא מחוץ לתחום הלגיטימציה של השיח, ואני לא חושב שצריך לפתוח את זה לדיון. נכון שלא הרב יצחק גינזבורג בעצמו כתב אותה, אלא ישראל אריאל שכנראה הוסיף מדיליה על מה ששמע בשיעור, ונכון שעברו 20 ומשהו שנה, אבל הרב גינזבורג חתום עליה ולא התנער ממנה, וזה בעייתי. נקודה.
יחד עם זאת, מדובר באחד מגדולי ההוגים של היהדות בדורנו. יוצר גאון שבודדים מהיהודים החיים היום (אם בכלל) תרמו לארון הספרים היהודי את מה שהוא תרם. עזבו את מאה וחמישים הספרים ועשרות הניגונים. כל מי שישב פעם בהתוועדות שלו הבין מיד שהוא עשוי מחומר לגמרי אחר.
היחס האישי שלי למשנה הרוחנית שלו מורכב: היו תקופות בחיי שבלעתי את ספריו, ובמשך שנה אחת אפילו העברתי שיעור על תורת הנפש שלו. אך בעשור האחרון הכיוון שלי השתנה ואני מחפש קולות אחרים בתורה. כל זה לא רלוונטי להערכת התרומה האדירה שלו.
אני מציע למי שרוצה להדיר אותו מלבוא בקהל בשל דעותיו, לשמור על יושר אינטלקטואלי ולמחוק מאוצר הדעת האנושי את כל היוצרים השנויים במחלוקת: יונג, היידיגר, ליבוביץ, ועוד שורה אינסופית של דמויות בעייתיות עם דעות נלוזות, שהעולם היה עלוב וחיוור בלעדיהן.
אנחנו דור טהרני נורא, אבל כדאי שנתבגר. נשמות גדולות מביאות איתן מורכבות, ככה זה. לעומתן, נשמות של תקינות פוליטית אמנם לא יוצאות מהקווים, אבל לרוב משעממות עד מוות. התרומה שלהן לאנושות מסתכמת בפוסטים עם קומץ לייקים מהנהנים.
אז מה עושים? לחז"ל היה פתרון בשם 'פלגינן דיבורא': חותכים באמצע.
לוקחים מה שצריך לקחת וזורקים מה שצריך לזרוק. צריך ללמוד לזהות את האוצר גם כשהוא בא בתוך זר קוצים כואב. ורבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.
