תכננתי לכתוב טור רציני, שיכניס את הקוראים לאווירת תשעה באב. משהו כבד על חורבן בתים או לפחות איך זה להיתקע בלי נוטלה בהתקף רעב של מוצאי שבת. אבל הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא זה שמהשנה יש עוד אחת שצמה איתי בבית. ואני אסביר.
אומרים שהכי טוב להתחיל משפחה עם בנות, ואני אומרת לכם שזה חד־משמעית נכון, אולי לאור העובדה שככה זה אצלי. במשך שנים, עם היכנס הצום, דפקתי לבכורתי – יד ימיני, ספוג הפלא, הטיוטה הכי טובה של האמהות – את פרצוף "את לא רואה שאני בצוםםם" וקרסתי למיטה בחדר ממוזג ועם שלט, מבטיחה לה שאני צופה רק בפרקים העצובים של האנטומיה של גריי. זה שהיא הייתה בת שלוש לא נראה לי קריטי.
אבל עכשיו, עם בואם של המתבגרים, אני אשכרה לא יכולה לעשות זאת יותר. לא רק שאין לי תירוץ ל"כן זה הגיוני שאת עושה בייביסיטר על ארבעה ילדים כשאחת מהם יונקת כי אני בצוםםם", פתאום אני צריכה לספוג אותה. פתאום היא משתלטת על הספה והטלויזיה ונוזפת באחיה שיניחו לה לראות רק את הפרקים העצובים במרוץ למיליון כי היא בצוםםם. לזה לא הכינו אותי. פתאום יש שיחות על גבי שיחות בנושא של עם איזו ארוחה נשבור את הצום, כשאני מורגלת כבר אלפיים שנות גלות לסיים אותו עם השאריות מארוחת הערב של הקטנים. אני מבינה שאני צריכה לקום לבשל ולפנק את הפרינססה הבכורה, שגנבה לי את בכורת האומללות.
אני שונאת לצום. אמרתי בעבר ואני חוזרת ואומרת שוב. אני מרחמת על עצמי, מתמסכנת. מגעיל לי בשיניים ויש לי כאב ראש. ויש לי כאב ראש עתידי מההבנה שלאור העובדה שדפקתי שנ"צ של ארבע שעות והרבצתי שתי כוסות קפה בשמונה וחצי עם צאת הצום, אני גם לא אירדם לעולם. מילא ביום כיפור, כשהילדים חצי מהיום בבית כנסת, גורסים ממתקים בכמות שלא תבייש את פורים וחוזרים עייפים ומזיעים. אבל בצום הזה כל כך חם ואין לאן ללכת, אז כל הילדים גורסים לי את המוח. אחרי שבשנה שעברה עלה בדעתי הרעיון הגאוני ללכת לג'ימבורי כדי לשרוף את הבוקר ושקעתי לתוך אחד המזרנים בלי יכולת לקום ללא עזרת מנוף, גם ביטלתי שם את המנוי וגם אני יותר לא יוצאת מהבית. צוֹמי הוא ממלכתי, ואני מתקשה מאוד לחלוק אותה עכשיו עם מתבגרת מתייסרת.
גיל ההתבגרות של הגדולות, המכה בבית כצונאמי על פני תאילנד, גורם לדברים שעד עתה היו רק שלי להפוך לנחלת הכלל. ואני מדברת על תשמישי קדושה ממש, כמו פינצטה. כן־כן, כמו שיש בבית אלף סירים, אבל רק באחד אפשר לעשות אורז והוא יצליח, גם לכל אישה יש פינצטה מ־2001, שאמנם מעט חלודה ושחוקה, אבל רק היא ה־פינצטה. והנה, באחד הימים, היא נעלמה. שלחתי מייל מתחנן להשבת אבדה, הבטחתי בפייסבוק פרס לכל היודע דבר על מקום הימצאה. כלום! אבלה ושעירה הסתובבתי בבית במשך שבוע שלם, ורק בניקיונות של שישי מצאתי אותה באמבטיה של הילדים. שערורייה. בקבוק האצטון מסתיים בקצב כפול, ושיא השיאים, פיק הפיקים – הגדולה הגיעה למידה שלי בנעליים. אני הולכת רדופה בבית ומחפשת את האדידס הוורודות שלי, רק בשביל למצוא אותן זרוקות בחדרי הבית, ועוד עם גרביים בפנים. געוואלד!
שמעתי על הצרות האלו מחברות. מטענים שנעלמים, השתלטות עוינת על הקליטה בבית. אבל לא האמנתי שזה יתחיל כל כך מהר. מצד שני, וואו, מעניין מה יקרה לקריירה שלי אם גם אני אודה בזה. כיף לשבת ולהזמין קפה הפוך לכולן. כיף לצאת לבילוי נשי משפחתי, לקפוץ לקניון ולקוסמטיקאית. כיף כשהקטנים נרדמים לרבוץ יחד מול סדרה מטופשת, וכיף (עד כדי מזעזע) לכעוס עליהן אם הן לא חיכו לי עם הפרק הבא של כפולה.
אני אדם של מילים, ופתאום יש פה שתי פקאצות מקסימות שכיף ללרלר איתן על שטויות. אני לא יכולה שלא לחייך כשהיא צריכה לעצור את הפרק בפעם המיליון כי יש לי 700 שאלות על חוסר רציפות בעלילה, ו"אמא, איך את לא זוכרת".
אז אולי הפתרון היחיד לצום הוא להסביר לשנייה שאין צורך להתחיל להתאמן על צומות כבר מגיל עשר. עדיף שתשמור על הקטנים ותארגן להן ארוחת ערב. פשוט כי "אנחנו בצוםםם".

revitalv@makorrishon.co.il
