ביום חמישי האחרון, בדרך מירושלים הביתה, חשקה נפשי בצ'ולנט. א־לוהים יודע מאיפה נכנסה בי דודא לצ'ולנט. מצאתי את עצמי משוטטת בחצות בשכונת בית וגן ושואלת עוברים ושבים איפה אפשר להשיג מנת חמין הגונה. "לכי לרחוב בית וגן 44", נחלצה מקומית לעזרתי, "שם תמצאי צ'ולנט".
שורות־שורות הם ישבו שם – צעירים חרדים ועייפים, רוח ירושלמית נעימה צולפת על גבם. הם נראו כאילו יצאו מתוך סצנה ציורית של שטיסל, לוגמים צ'ולנט מצלחות פלסטיק זולות, נוגסים במלפפון חמוץ, מתענגים ומסכמים את יומם. עמדתי מולם נבוכה, במכנסיים ובחולצת "אנא אל תעברי ברחובותינו". כל העסק נראה לי כמו מסיבה לגברים בלבד, ולא ידעתי אם שייך להיכנס. "מה קרה, את מתביישת?" קרא מאחוריי זקן חרדי. "בואי, אין לך ממה. לכל יהודי, גם ליהודייה, מגיעה מנת צ'ולנט ביום חמישי קר. צאדיק, תכין לה מנה, ושים גם קיגל ופשטידת תפוחי אדמה". הצאדיק ארז לי צ'ולנט בטייק־אווי, זה היה קצת מוזר, והזקן נעץ בי מבט ואמר "תגידי, הייתה לך במקרה משפחה ברחוב בהר"ן?"
"כן", עניתי, והוא המשיך: "את מלק. אני מזהה את כל המלקים לפי העיניים", ופנה לענייניו.
בכל תשעה באב ישנה שנאת היום שכולם עוסקים בה. אפשר לזהות אותה לפי הרכב מעגלי השיח ב"הלילה לא לומדים תורה". בשנת 96' זה היה דתיים וחילונים, ב־2005, ערב ההתנתקות – ימנים ושמאלנים, וב־2011 – חרדים וכל השאר.
וכעת שנאת החרדים שוב עושה קאמבק ברוח קמפיין הבחירות, אחרי תקופה די ארוכה שהיא לא העסיקה אותנו במיוחד. מה קרה בתקופה הזאת? התחלנו קצת להכיר אותם. יצאנו לאכול אצלם צ'ולנט. גם הם קצת נפתחו לעולם ויצאו לעבוד וללמוד.
מלך־זילברשלגים נפוצו לכל עבר ועשו קצת יח"צ למגזר. והיום, כאשר הרוחות מתלהטות, יש גם מי שלא ממהר להתרגש ואפילו נחלץ להגן על המגזר החרדי, סתם כי יצא לו להכיר איזה דוס נחמד בעבודה.
השנאה מגיעה בעונות. האיבה היא כמו אופנה מתחלפת. והנה, כבר חצי שנה שאנחנו לא מדברים, אני והחבר השמאלני התל־אביבי. עד למרס האחרון הקשר בינינו שרד לא רע, אבל אז הגיעו הבחירות. אני צייצתי משהו בטוויטר, הוא הגיב בנחרצות, התנהל דיון סוער ובום – חסימה הדדית. מאז, מדי פעם אני נכנסת לתכתובות בינינו ושואלת את עצמי – מה קרה שם? אשכרה ניתקנו קשר בגלל ציוץ? פתאום זה נראה כל כך מיותר. הרי אם הדיון הסוער בינינו היה מתרחש בבית קפה תל־אביבי היינו צועקים קצת, נרגעים, שותים כוס בירה ועוברים לדבר על הילדים או משהו כזה.
הייתי רוצה לומר ששנאת החינם של היום מתנהלת בין שמרנים ופרוגרסיביים. מעין טינה כללית ובלתי ניתנת לגישור ששוררת בין חובבי המסורת לחובבי הפליטים, בין צרכני העוף לשבת וצרחני הטבעונות, בין מחזיקי תקוות הגאולה ויצרני תקוות השלום, בין תומכי הלהט"ב ומתנגדיהם. אבל תהיה זו חצי אמת. כי מה שבאמת יש לנו זו פשוט שנאה וירטואלית בין אנשים שלא ממש טורחים לפגוש זה את זה במציאות.
אחת מאגדות החורבן מספרת על מרתא בת בייתוס, אחת מעשירות ירושלים, שבזמן שעניי ארצה סבלו מרעב כבד שלחה את משרתה לשוק כדי שיאתר עבורה מנת סולת. בכל פעם הוא חזר ואמר שאין, עד שהיא יצאה לחפש בעצמה, וברגע שרגלה הענוגה נגעה בגללים נשמתה פרחה מרוב גועל.
האגדה מתבוננת בתופעת הניתוק כאחד ממבשרי חורבנה של חברה. אי אפשר לייצר אמפתיה למקומו ולזהותו של האחר כשאתה מתבונן בו ממגדל השן שלך. עד שלא תראה אותו בסביבתו הטבעית, עד שלא תדרוך בגלליו, עד שלא תצעד במתלול חייו המפרכים – לעולם לא תבין את מקומו.
אבל זה העניין עם השנאה ב־2019. היא כבר לא שנאה בין מגזרים, היא שנאה בין מקלדות. אנשים שכיסאותיהם נמצאים במרחק קילומטרים זה מזה מנתקים קשרים של שנים בגלל תגובה לפוסט. חוסמים איש את רעהו על ציוץ מטופש.
פעם יצרתי קשר עם טוקבקיסט שתקף אותי באופן קבוע. הוא השאיר אחריו פרט מזהה, גיליתי את שמו, התקשרתי אליו ואמרתי "נעים מאוד, אני הבחורה שאתה תוקף בטוקבקים, בוא ניפגש יחד לקפה ואם בסוף השיחה תגיד שאתה עדיין מתעב אותי – אדע שזה באמת". מאז הפכנו לחברים, רק בגלל שיצאנו מהמקלדת.
אם אנחנו רוצים למזער את האיבה, הדרך היחידה היא לצאת מהכיסא. אין קיצורי דרך. דיונים בפייס לא יעזרו. ויכוחים בטוויטר לא יועילו. הדרך היחידה להקטין פערים, ללבן סוגיות, היא לנטוש את התא המהדהד של דעותינו ולצאת לטעום צ'ולנט בחנות הדעות של האחר. מפגשים מקטינים שנאה. חיכוך מקטין איבה. כולנו יודעים את זה, העניין הוא שהפכנו לעצלנים.

rachelm@makorrishon.co.il
