חיה בתי הבכורה כבר כמעט בת שנתיים וחצי. אם היה ניתן לייצר חשמל מאהבה, הייתי יכול להאיר את כל גוש דן בזכות הילדה הזאת. בתקופה האחרונה חיה מתעקשת על כל מה שאפשר להתעקש עליו. לא רוצה מזלג, רוצה כפית. לא רוצה בקבוק, רוצה כוס. לא רוצה באופניים, רוצה ברגל. לא רוצה את אבא, רוצה את אמא. לפעמים אני נכנע לה, ואז החיים זורמים על מי מנוחות. אבל כשאני לא נכנע לה, כשאני מעז להציב לה גבולות קטנטנים, כשאני מעז לומר לה לא, מתחיל הבלגן. ברוב המקרים אנחנו מצליחים להגיע לעמק השווה. אבל כשהמשא ומתן נכשל, חיה נדלקת, וברגע אחד העולם כולו נשטף בבכי, זעם וצרחות. איזה צרחות יא וולי. אם היה ניתן לייצר חשמל מכעס, היינו מאירים גם את חיפה וירושלים.
וזה הסיפור. פעם, הייתי עושה כל שביכולתי כדי למנוע מחיה את הבכי. הייתי מנצל את כל שרירי היצירתיות והתחמנות שלי כדי להסיח את דעתה ברגעים הללו. בכל פעם שהבכי היה פורץ ממנה, הייתי ניגש אליה ואומר לה, רוצה חיבוק, רוצה מים, רוצה משהו טעים, רוצה לצאת לגינה, רוצה לראות סרטון קטן. ואם חיה לא הייתה מתעניינת בכלום, הייתי מנסה להסיט את מבטה בכוח. אוי, תראי מה יש כאן כאן לאכול. אויש, תראי חיה, תראי, הנה הבקבוק שלך. רוצה לשתות. הנה, קחי מים כפרה. כששותים אי אפשר לצרוח.
אני לא כותב את המילים הללו בגאווה גדולה. בלי ששמתי לב, ההורות שלי הפכה לרצף מתגלגל של מניפולציות ותחמונים. במקום להתמודד עם הרצונות והכעסים של חיה, אני מנסה לגרום לה לשכוח מהם. במקום להקשיב לרגשות שלה, אני דוחף לה עוגיות ופירות עסיסיים. אין לי כוח למאבקים מטופשים. רק שיהיה שקט. רק שיהיה שקט. בלי בכי, ובלי השתטחויות מביכות על הרצפה.
אבל בתקופה האחרונה משהו ביחס שלי למלחמות המשונות הללו השתנה. בימים האחרונים אני נותן לחיה לצרוח. במקום להציע לה תמרים מתוקים, אני מביט בה באהבה. במקום לצעוק עליה שתירגע, אני מניח עליה יד רכה בשקט. וגם כשהיא מעיפה אותה אני לא מתרגש. זה המשבר שלה, והיא כנראה זקוקה לו עכשיו. זה הזמן שלה לצרוח, לבכות, לזעום ולהשתחרר. והבת שלי מבואסת עכשיו. וחשוב לי לתת לבאסה הזאת מקום.
*
לפני שנתיים בערך, הוזמנתי להשתתף ב"ערב כישלונות" בתל אביב. הייתי אחד מארבעה דוברים שסיפרו, מול שלוש מאות איש, על כישלון משמעותי שהם עברו בחיים. סיפרתי סיפור עצוב על סרט דוקומנטרי שניסיתי לביים, לפני שמונה שנים. סיפרתי על ההתנהלות שלי כבמאי, שהייתה אלימה וחסרת רגישות. התנהלות שגרמה ליותר מדי אנשים להיפגע, ולסרט להיגנז. זה היה כישלון מפואר ועגום. והיה לי קשה לדבר עליו.
כשסיימתי את הסיפור, אמרתי שאין לי שום מסר או לקח מהסיפור הזה. להפך. אמרתי שזה סתם סיפור מחורבן שקרה לי. סתם התנהלות מטומטמת, של המטומטם שהייתי. אמרתי שאם לוקחים כישלון ומיד מסיקים ממנו מסקנה חותכת – אז אין כאן כישלון. יש כאן הכפפה של כישלון לכדי תפוקה. וזו טעות. אמרתי שלפעמים הדבר הנכון הוא לתת לכישלון לבעול אותך. להשפיל אותך. לטחון אותך עד דק. בלי הסחות דעת. או ניתוחים פלסטיים. או מסקנות מובהקות. יש בחיים רגעים כאלה. מרים ורעים. יש פרידות, והלוויות, ופיטורין, וכישלונות, והסכמי גירושין, ובתים שנחרבים. וחשוב להתבוסס בהם. חשוב לנשום אותם. אמרתי שמי שמצליח להתמודד ככה עם כישלונות, ניצח את החיים האלה. ככה סיימתי את דבריי.
ומיד כשסיימתי לדבר, המנחה של הערב שאלה אותי, כן, אבל מה בעצם למדת מהסיפור הזה. חייכתי. הבנתי מה היא מנסה לעשות. היא מנסה לבטל את הכישלון שלי. היא מנסה לגזור ממנו מסקנה. החלטתי להתעקש על הנקודה. אמרתי לה, אני יודע מה את רוצה לשמוע. את רוצה לשמוע שהפכתי למראיין רגיש יותר. לקולנוען חכם יותר. זה אולי נכון, אבל זה לא קשור לסיפור שלי. זה סיפור אחר. הסיפור שסיפרתי – הוא סיפור על כישלון. סיפור על במאי שנכשל. סיפור על איש לא רגיש שפגע באנשים. זה הסיפור שלי.
המנחה חייכה אליי במבוכה. מישהי אחרת הרימה את היד כדי לשאול שאלה. ובכל זאת, היא אמרה, יש משהו שהיית עושה אחרת עכשיו. חייכתי. הנה שוב זה קורה. הנה, הם שוב מנסים להסיק מסקנות, במקום להיות ברגע. אני בערב כישלונות, והם אשכרה מנסים להתחמק מהם. מה נותר מהכישלון אם לומדים ממנו משהו.
*
תשעה באב הוא יום שחור משחור. מאז ימי החורבן ועד ימינו, מקפידים היהודים בכל אתר ואתר להוסיף עוד ועוד אסונות ליום הזה, כדי שהחורבן ימשיך לפעום, כדי שהשחור יהיה שחור יותר. בשנים האחרונות הופך היום העצוב הזה ליום משמעותי של מעגלי שיח והפקות לקחים, שצובעים את העצב והאבלות בצבעים תפוקתיים. מה אפשר ללמוד מהיום הזה. איך הופכים את היום הזה להזדמנות. איך נלחמים בשנאת חינם. בואו, תראו סרטון קטן. הוא יעביר לכם את הבאסה ברגע אחד.
וזה לא שאני מתנגד לאירועים הללו, אני פשוט חושב שזה לא הזמן הנכון. תשעה באב הוא היום שבו אנחנו נמרחים על הרצפה, בדמעות ובזעם, ופורקים את העצבות שלנו על החיים. תשעה באב הוא היום שבו אנחנו מתבוססים בכישלונות שלנו, מבולבלים, שבורי לב וחלשים. כמה חשוב לצלול אל התוהו הזה. כמה חשוב לנשום את הדיכאון, את השפלות, את הכעס ואת הרחמים העצמיים. הלב השבור שבור. תנו לו רגע אחד. לא צריך לייצר חשמל כל הזמן. מותר לבכות. מותר להיאנח. מותר לפעמים להיות קצת עצובים.
