בימים אלה מתרקם הסכם סחר חופשי בין ישראל לקוריאה הדרומית. בשורה נהדרת ליחסי החוץ של ישראל, בשורה נהדרת למשק הישראלי. אגב, בשורה נהדרת גם למשק הדרום־קוריאני. כידוע, הסכם נעשה מתוך אינטרסים הדדיים ולא כטובה אישית או חברית.
ההסכם המתוק־חמוץ הזה אמור להיחתם בקרוב. מתוק כי הוא שווה מיליארדים למשק הישראלי, הן בייצוא והן בהוזלת מחירים של מוצרים מיובאים; חמוץ, כי יש משהו בהסכם הזה שהוא שונה, ולא לטובה. מדינת ישראל הסכימה לדרישת הדרום־קוריאנים להוסיף סעיף טריטוריאלי־פוליטי להסכם, שיחריג ממנו בפועל את יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן. עד עתה ישראל התנגדה להכללת סעיף כזה בהסכם, והוא התעכב, עכשיו ישראל נכנעה. ראש הממשלה נתניהו הסכים להוסיף נספח, מכתב, שמביע את הסתייגות ישראל מהסעיף הטריטוריאלי.
עזבו מכתבי נימוסין, המהות היא כניעה מוחלטת. ממשלת ישראל נכנעה בפני דרישה (מחוצפת) של קוריאה הדרומית, ולמעשה ויתרה על יהודה ושומרון, על ירושלים ועל רמת הגולן. ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר על ריבונות, רגע לפני בחירות מכריז אצל רינה מצליח על כוונתו "להחיל ריבונות ישראלית ביו"ש בהדרגה, לא רק על הגושים", כדי לקרוץ לבייס הימני, ובמקביל לא רק שלא מחיל ריבונות, לא רק שלא מוציא תוכנית חירום לשימור שטחי סי, אלא גם חותם על תקדימים מסוכנים בהסכמים בינלאומיים שמוציאים את ההתיישבות אל מחוץ לתחום.
ואנחנו שותקים. והכול מתחת לאף שלנו.
גאווה מרוקאית
הדגם שממנו הועתק סעיף הכניעה הזה (או "נספח הכניעה"), הוא הסכם־העל "הורייזן 2020". גם שם החריגו בגוף ההסכם את יו"ש, ירושלים והגולן, וישראל צירפה מכתב. בקצרה, תוכנית הורייזן 2020 היא תוכנית־ענק אירופית למחקר ופיתוח, ושיתוף פעולה תעשייתי ומדעי. התוכנית אושרה בישראל בינואר 2014, ובמסגרתה ישראל משלמת כמיליארד אירו ומקבלת החזר במסגרת תמיכה הניתנת למיזמים שונים, בהיקף של כ־1.5 מיליארד אירו. זו תוכנית חשובה וקריטית למחקר, למעמד מחקרי, לאוניברסיטאות בישראל, לתעשייה ועוד.
מדינת ישראל התעקשה במשך חודשים ארוכים על נוסח ההסכם, תוך התנגדויות קשות של השרים (בעיקר בנט ואלקין) וחברי הכנסת הלאומיים, ניסיונות פתלתלים למצוא נוסח ביניים ומשא ומתן קדחתני. אחרי הרבה שרירים, התקבלה הפשרה בדמות מסמך הבנות שיצורף להסכם, שבעצם אומר "נסכים שלא להסכים". האירופים אמנם קובעים היכן הם משקיעים את הכסף שלהם, ואנחנו מצידנו לא מאפשרים להם לכרוך תכתיבים מדיניים בהסכם כלכלי.
גלולה מרה לבליעה, אבל בעמודת הבעד הצטברו יותר נקודות מאשר בעמודת הנגד. וכך, תחת ממשל אמריקני קשוח ביותר (ממשל אובמה) ותחת איחוד אירופי קשוח כהרגלו, ישראל עשתה את המקסימום – וחתמה.
איך הפך היוצא מן הכלל להיות הכלל? איך הפך מצב הקיצון להיות הסטנדרט? הורייזן הוא פתרון דחוק שנותן מענה למצבי־קיצון. לא סטטוס קוו, לא עם האיחוד האירופי ובטח שלא עם שאר העולם. והנה, באה סיאול, והציבה דרישות מדיניות כחלק מהסכם הסחר שלה איתנו. ואנחנו? נכנעים.
לאחרונה חתמה מרוקו על הסכם סחר חופשי עם ברזיל. ההסכם נחתם אחרי התעקשות של מרוקו לכלול בתוכו את סהרה המערבית, אזור שמרוקו שולטת בו אף שהסיפוח איננו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. מדובר על אזור עם גישה לאוקיינוס האטלנטי, אזור בעל חשיבות עקרונית למרוקו. והיא, מצידה, לא מוותרת. והאחרים? שיתיישרו.
למדינת ישראל יש כמה וכמה הסכמי סחר חופשי עם מדינות או קבוצות מדינות בעולם. כמעט תמיד מגיעים לנוסח ביניים, כזה שלא מחריג בצורה בוטה כל־כך את יהודה ושומרון, ירושלים והגולן. כזה שלא בולע ולא מקיא. כזה הוא ההסכם עם קנדה, שעכשיו גרם לממשלת קנדה בכבודה ובעצמה להגן בבית משפט על יין מפסגות, כדי שלא יסומן בתווית מיוחדת. היא לא עשתה את זה מרצון טוב או מתוקף קשר ליהודה ושומרון, היא עשתה את זה מתוקף הסכם הסחר שנחתם עימה באמצע שנות התשעים. כמוהו גם הסכם הסחר עם מדינות מרקוסור (מדינות בדרום אמריקה), שבו כתוב כי "ההסכם יחול על השטחים שבהם חלים חוקי המכס של המדינות". כלומר, יו"ש, ירושלים והגולן – בפנים.
אז למה מול קוריאה הדרומית המצב שונה? השתגענו?
אגב, מאז שנת 2014 שבה נחתם הסכם הורייזן, המציאות השתנתה פלאים. ממשל טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, הכיר בריבונות הישראלית בגולן, ואפילו פתח דלת להחלת ריבונות מסוימת ביהודה ושומרון. אנחנו, במקום לקחת את הסטנדרט הזה כקו המרכזי, אימצנו את הקו האירופי הקשוח והחד־צדדי. באמת שיגעון וגם יריקה בפרצוף של האמריקנים, אבל בעיקר בשל עצמנו. במקום לשכפל את הסטנדרט של קנדה, דרום אמריקה, ארה"ב – אנחנו משכפלים את הסטנדרט של אירופה. מעתה והלאה, בכל הסכם סחר חופשי שתרצה ישראל לחתום או לחדש – זה יהיה הקו. אנחנו כורים לעצמנו את הבור. קורעים בעצמנו ומעצמנו את הגולן, את יו"ש ואת מזרח ירושלים.
מי שמתעסק בצורה מדוקדקת עם כל הסכמי הסחר האלה הוא פרופ' יוג'ין קונטורוביץ', חוקר בכיר בפורום קהלת. הוא זה ששם לב לפרטים הקטנים, עורך השוואות בינלאומיות ומנסה להאיר את עיניהם של מקבלי ההחלטות בארץ לבכייה לדורות שהם מביאים על כולנו. "אנחנו לא יכולים לצפות ממדינות אחרות להתייחס לירושלים ולגולן כאל שטח ריבוני שלנו אם אנחנו עצמנו לא מתעקשים על כך", הוא אמר לי כשחקרתי את הנושא. "ישראל ניהלה משא ומתן מוצלח על הסכמים שנוגעים לשטחים האלה, ועכשיו, בטח אחרי ההכרה האמריקנית, אנחנו יורים לעצמנו ברגל".
עוד לא מאוחר, ההסכם טרם אושר בממשלה וטרם נחתם. את ההסכם הזה ראוי להקפיא ולהתעקש על הנוסח שלו. להפעיל שרירים. בחיוך, בנימוס, בחביבות, אבל באסרטיביות לא מתפשרת.
