שבוע לאחר סגירת הרשימות וחמישה שבועות לבחירות, זו הזדמנות מצוינת לסיכום ביניים של המערכה הפוליטית הלא צפויה שהתגלגלה לפתחנו, וגם להשוואה היסטורית מעניינת. שימו לב לתמונת המצב הפוליטית המסתמנת: אחרי שבבחירות הקודמות הגיע לקו הסיום עם חמישה מנדטים בקושי, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן ממציא את עצמו מחדש, ממצב עצמו כמפלגה חילונית שתשאיר את החרדים מחוץ לממשלה, ומתבסס בסקרים עם עשרה מנדטים יציבים. בגזרה שמימין לליכוד מתמודדת רשימה מאוחדת של שלוש מפלגות, ומצהירה כי יש להצביע לה כדי לוודא את הקמתה של ממשלת ימין אמיתית. ואילו בשמאל ההולך ונחלש, מפלגתו של עמיר פרץ שואפת להתבסס בצד הנכון של אחוז החסימה בעזרת סדר יום כלכלי־חברתי.
עכשיו קחו את הסיכום הזה, הַחליפו את השמות והמיקומים של השחקנים, וקבלו את בחירות 2003. רבותיי ההיסטוריה חוזרת, לפחות באופן חלקי. בבחירות 2003 הייתה זו שינוי בראשות טומי לפיד שעשתה אקזיט לכיוון החילוני, ועל גבם של החרדים, שהיא הבטיחה לא לשבת איתם בממשלה, שצמחה משישה מנדטים ל־15. בשתי מערכות הבחירות, 2003 וספטמבר 2019, הגל האנטי־חרדי התהווה כתגובת־נגד לעלייה בכוחם האלקטורלי והפוליטי. כזכור, שינוי הציגה עצמה כלשון מאזניים חלופית לש"ס, שתאפשר לשרון להקים ממשלת ליכוד־שינוי־עבודה, כאשר שינוי משמשת הן כגורם אנטי־חרדי והן כלשון מאזניים בנושא המדיני. איש הקמפיין היה אז הבן הצעיר יאיר לפיד.
את תפקידה של שינוי ממלא היום אביגדור ליברמן, שמפתיע להיזכר היכן הוא היה אז. המהפכן הנוכחי, עוכר המפלגות החרדיות והדתיות, עמד ב־2003 בראשות האיחוד הלאומי ולמעשה מילא את תפקידו הנוכחי של בצלאל סמוטריץ'. היום, אותו ליברמן מצהיר שלא ישב איתו תחת קורת גג קואליציונית אחת. האיחוד הלאומי של אז כלל את ישראל ביתנו, מולדת ותקומה, משהו כמו הימין המאוחד של ימינו, והציג עצמו כ"ליכוד האמיתי". עמיר פרץ עמד אז בראשות מפלגת עם אחד, שהבטיחה להיאבק למען זכויות העובדים, וזכה בשלושה מנדטים בלבד. איך שגלגל מסתובב, וחוזר לאותו מקום.
חוזר לשורשים
סרטוני ליברמן ולפיד שהופצו השבוע ברשת, והתחרו ביניהם מי יתאר טוב יותר עד כמה החרדים תאבי שליטה וכסף, גרמו לא רק לי כאב בטן ותחושה של ניחוח לא נעים מזמנים אחרים. אבל כאבי בטן בצד, נראה שמדובר בכר אלקטורלי פורה. לדעת פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, לא מדובר בהכרח בשנאה אלא אולי בתגובה מובנת לכוחם העולה של החרדים.
"ראשית", היא אומרת, "צריך לזכור שפעמיים הבחירות הוקדמו מסיבה שקשורה לחרדים – חוק הגיוס. שנית, הכוח האלקטורלי שלהם הלך וגדל בשנים האחרונות, ושתי המפלגות, אגודת ישראל וש"ס, פועלות בשיתוף פעולה מלא שיוצר גוש רחב. שלישית, מותם של כמה מהרבנים הגדולים שפעלו לריסון הדרג הפוליטי ולמניעת קונפליקט עם העולם החילוני, פינה את הזירה לקו קיצוני יותר, למשל בהנהגת האדמו"ר מגור. רביעית, הדרישות שהם מעלים קשורות יותר ויותר לחיי החילונים, כמו סגירת בתי מסחר בתל־אביב או איסור עבודות על גשר יהודית בשבת".
כל אלה, לדברי פרופ' הרמן, מעצימים את הנוכחות החרדית בציבוריות הישראלית וממילא גם את החשש ממנה. ליברמן, שמזהה לאן נושבת הרוח, מתוגמל על כך היטב בסקרים. פרופ' הרמן מצביעה על הבדל בין המסרים של ליברמן לאלה של לפיד בסוגיה החרדית. לדבריה, יו"ר ישראל ביתנו עוסק בוויכוח אידיאולוגי ומהותי מול החרדים, ולכן הסרטונים והמסרים שלו עוברים בדרך כלל מתחת לרדאר. לעומתו לפיד, שהנושא החרדי הוא הדגל הישן שלו עוד מבית אבא, מנסה לשוב ולנופף בו אבל עושה זאת בדרכים בוטות יותר וסופג גינויים.
גם בתוך כחול־לבן, גישתו של לפיד בסוגיית החרדים מעוררת התנגדות, ולא בפעם הראשונה. הוא מבחינתו מזהה נסיגה של שלושה מנדטים משלו לטובת ליברמן, ומשתמש בכלים שבידיו כדי להחזיר אותם הביתה, גם במחיר עימות פנימי ברביעייה. התרגולת כמעט קבועה: לפיד יורה, יעלון לא מתאפק ומגנה על אוטומט, אשכנזי שומר את הביקורת לחדר, וגנץ מנסה לשמור על אחידות המבנה הרעוע ומשחרר מסר רפה של "זו לא דרכנו".
עדות על יחסו החיובי של גנץ למסורת קיבלתי השבוע משליח חב"ד לכפר־אחים, היישוב שבו נולד וגדל גנץ, הרב שלמה ליפש. "אני סמוך ובטוח שאין לו שום קשר לקמפיין הזה", אמר לי ליפש. "הוא לא אנטי־דתי. יש לו יחס חיובי לדת ולבית הכנסת, וברור לי שזה לא בהסכמתו ונגד רצונו. כשהוא החליט להתמודד בבחירות הוא בא לבית הכנסת, וגם כשפתח את הקמפיין. כמה שאני מכיר אותו ואת אביו ז"ל, בני הוא אדם עם יחס אוהד לתורה ולמצוות. הוא יכול לשבת בקואליציה עם דתיים, ולא יעלה חוקים אנטי־דתיים. הוא יעשה דברים בהידברות, ויצליח מאוד עם דתיים וחרדים".
בתחילה אפשר היה לחשוב שמדובר באסטרטגיה מתוחכמת במיוחד. האגף של לפיד שומר על האלקטורט החילוני הרדיקלי, והאגף של גנץ על המסורתיים הממלכתיים, חובבי הצ'ולנט בחמישי בערב בבני־ברק. שמאל דוחה וימין מקרבת. אבל מתברר שהמציאות פשוטה בהרבה: לפיד חלוק על חבריו, הן במסרים הן בשפה, ומדי פעם המתחים הללו פורצים גם החוצה. "מותר שבמפלגה יהיה טווח של דעות", אומרים שם. העניין הוא שהחצנת העימותים הפנימיים והחולשה המנהיגותית בתקשורת, מציידת את הליכוד בתחמושת יקרה. מכל מקום, שינוי סדר היום ממדיני־ביטחוני לסוגיות חברתיות ודתיות פוגע בראש ובראשונה בליכוד, שקווי הניגוד בין ימין לשמאל הם אזור הנוחות שלו. פרופ' הרמן מגדירה את המגמה הזו "חזרה למצב של קדם־אוסלו".
גם פרופ' אשר כהן, ראש בית הספר לתקשורת בבר־אילן, מזהה תהליכים בתחום הקולות האנטי־חרדיים. "לפיד האב היה ראשון עם מפלגת חילונים, ואנחנו רואים במשך שנות דור שיש לזה פוטנציאל", הוא אומר. "כל עוד החרדים היו בשולי הפוליטיקה והיה פטור מגיוס, אנשים היו חורקים שיניים. אבל כשבלעדיהם אין אפשרות להקים ממשלה אנשים שואלים מה עם החובות שלהם, ולא משנה אם הצבא צריך אותם או לא".
לדברי פרופ' כהן, בשנים הקודמות לפיד סטה מהמשבצת החילונית הרדיקלית של אביו והפך למזוהה עם יהדות כתרבות, אך כעת, מול האיום של ליברמן, הוא חוזר לשורשים. הבורגנות החילונית היא בסיס המנדטים של יש עתיד, ובמחוזות הללו כועסים על החרדים וחשים שעול השירות הצבאי והמיסים מונח על כתפיהם בלבד. לפיד מוכרח לשמר את קהל הבית שלו, גם בתוך הפאזל של כחול־לבן. לכולם ברור שהדבק שמחבר את המפלגה הזו הוא מלאכותי וקצר ימים, דבק ששמו "רק לא ביבי", אבל ביש עתיד מתכוונים להישאר על המפה גם הרבה אחרי.
בינתיים בליכוד החליטו לראשונה לפתוח מטה חרדים. נתניהו מבין שכדי להגיע לקואליציית ימין הוא יצטרך כל אצבע, אבל עוד לפני כן, כדי לקבל את המנדט להרכבת הממשלה, הוא מוכרח להישאר המפלגה הגדולה ביותר. התובנה הזו מביאה להסתערות רבתי על כל המגזרים, להקמת מטה רוסים ומטה חרדים ולהובלת קמפיין נרחב בציונות הדתית. אם בבחירות הקודמות חס נתניהו על ליברמן שלא ירד מתחת לאחוז החסימה וקיבל בתמורה מה שקיבל, הפעם אין חמלה על אף אחד.
מי שהופקד על המטה החרדי בליכוד הוא ח"כ שלמה קרעי, מבית מדרשו של הרב מאיר מאזוז. לפי הנתונים שקרעי נחשף אליהם בישיבה עם נתניהו, לליכוד יש פוטנציאל של מנדט־שניים בקרב צעירים חרדים שלא הצביעו למפלגות המגזר או לא הצביעו בכלל. "עד היום השארנו את אותם צעירים למפלגות החרדיות, אבל היום, כשגוש הימין בסכנה, אי אפשר כבר להגיד 'שלום עלייך נפשי'. אם הם לא רוצים להצביע למפלגות החרדיות, צריך להביא אותם אלינו", אומר קרעי.
אחד מקהלי היעד של קרעי והליכוד הם כעשרת אלפים בוגרי הגדוד החרדי נצח יהודה, וכך גם מצביעי עוצמה יהודית ומצביעי יחד של אלי ישי, ציבור שקרעי מכיר היטב . "אני באתי מהמגזר החרדי והחרד"לי, ריכזתי את תחום לימודי החרדים בבר־אילן, ובאופן טבעי מכיר את הצרכים של הציבור הזה. בהמשך אני אהיה הנציג שלהם ואיאבק בשבילם", הוא מתחייב.
עימות מבוקר
בימין המאוחד בנו השבוע את צוות הקמפיין, והציבו שלוש מטרות עיקריות: האחת, להעביר כמה שיותר קולות משתי מפלגות הימין שאינן צפויות לעבור את אחוז החסימה – עוצמה וזהות. השנייה, למנוע מנתניהו להגשים את תוכניותיו המוכרות ו"לשתות" את המנדטים של המפלגה המאוחדת. ושלישית, להיאבק בשיעור ההצבעה הנמוך הצפוי באופן כללי, גם בקרב מחנה הימין.
גם לאחר הפיגוע השבועי נוסח "מדינת ההלכה" של סמוטריץ', שהעניק לליברמן תחמושת נוספת, לא משנה מה בדיוק אמר סמוטריץ' ולמה התכוון, בימין המאוחד לא מתכוונים לזנוח את סוגיות דת ומדינה, שמהוות נושאי ליבה של המפד"ל לדורותיה. בהקשר הזה ישנן שתי אפשרויות: אם יתרכזו שם בהסכמות הרחבות עם הימין החדש, ידברו באופן כללי על הצורך בשמירת אופייה היהודי של המדינה. אפשרות שנייה היא לייצר באופן מבוקר עימותים פנימיים בסוגיות שונות, בשאיפה לגרום לכמה שפחות נזקי משנה לרשימה כולה. הכוונה היא שעימותים כאלה יביאו לידי ביטוי את מגוון הקולות במפלגה, ויקרצו לקהלי יעד שונים.
אם את המשא ומתן מטעם הימין החדש ניהל באופן בלעדי נפתלי בנט, את הקמפיין מנהלת איילת שקד בשיתוף פעולה עם הרב פרץ וסמוטריץ', ועם האסטרטגים מתן לרמן ורפי ברזילי. מקום משכנו של המטה הוא בקריית העסקים איירפורט־סיטי ליד נתב"ג. בנט עצמו הופקד על קהלי העולים: צרפתים, רוסים ואנגלו־סקסים. כהפקת לקחים מהפעם הקודמת, הפעם בנט ירד לשטח ולא יישאר במטה. אם מבחן האיחוד נרשם על שמה של שקד וזכה להצלחה חלקית בלבד בהיעדרו של בן־גביר, ומבחן המו"מ של הימין החדש הוכתר כהצלחה של בנט, מבחן הקמפיין יירשם על שמה של שקד.
המטרה של שקד ושותפיה היא להביא קודם כול את הציונות הדתית. שקד אמרה השבוע כי היא "מאוד מקווה שהציונות הדתית לא תאכזב ותנטוש עוד פעם לביבי ברגע האמת". אבל האתגר האמיתי של שקד הוא לא הציונות הדתית כי אם המנדטים החילוניים שלא הגיעו בפעם הקודמת לימין החדש, והם שעשויים להביא את הימין המאוחד משמונה מנדטים למספר דו־ספרתי. או כמו שקוראים לזה בתוך הבית היהודי: האם נראה כאן שידור חוזר של בחירות 2015 (שמונה מנדטים) או של בחירות 2013 (שבהן זכתה הבית היהודי בראשות בנט ושקד ל־12 מנדטים).
