השבוע הפיק יאיר לפיד סרטון שבו הוצגו החרדים והדתיים־לאומיים כמי שמשתמשים בתיקי נתניהו כדי לסחוט "את כל הכסף שיש לישראל". בתגובה לסערה שחולל, אמר לפיד "ביבי נתניהו הוא גדול המסיתים בתולדות מדינת ישראל", ו"אין אדם שפילג, פיצל, שיסה והסית יותר ממנו… זה איש שכל חייו רק הסית ושיסה". התשובה הזו נקראת ברטוריקה "הסטה", וקיבלה לאחרונה את הכינוי "וואטאבאוטיזם" – האחד שואל על א', והשני עונה, רצוי בזעם: אבל מה עם ב'?
לפיד יודע כמובן מה הוא עושה. הוא נשען על הדימוי שיצרה מכונת התעמולה של השמאל לנתניהו מאז שנות ה־90 כ"מסית" ו"מפלג". האמת היא שהטענה שנתניהו הסית נגד רבין מופרכת. נתניהו ביקש לא לקרוא לרבין בוגד והתנגד להסכמי אוסלו על בסיס ענייני ומוצדק. לפיד נתן לטענתו שתי דוגמאות שגרתיות. האחת היא המשפט "השמאל שכח מה זה להיות יהודים", שלחש נתניהו לרב כדורי ב־1997. במקור נתניהו הוסיף: "הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים, ערבים ידאגו – תן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו". כלומר, מדובר בטענה פוליטית לגיטימית לגמרי בהקשר אוסלו.
הדוגמה השנייה היא מיום הבחירות ב־2015. לפיד מצטט: "הערבים נוהרים באוטובוסים". במקור נאמר: "שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". גם זו טענה פוליטית, שמטרתה גיוס המחנה להצביע. אין פה הסתה, בדיוק כמו שאם השמאל יאמר "המתנחלים מצביעים בהיקפים אדירים, ישיבות מסיעות אותם לקלפי", זה ייחשב מאבק שגרתי ודמוקרטי על אחוזי הצבעה.
נתניהו נמצא בפוליטיקה יותר מ־30 שנה, כך שבסך הכול מדובר באוסף מצומצם למדי של התבטאויות "מפַלגות". לפיד, בזמן קצר, כבר אסף הרבה יותר התבטאויות משתלחות וחמורות מאלו. אבל לפיד יכול לסמוך על עשרות שנות הכפשת נתניהו, שלקוחות היישר ממכונת המסרים של השמאל, שמתמחה בניהול תעמולה אישית של שנאה, פלגנות והשתקה. המטרה של החזרה על מסרים לגופו של אדם היא להדביק לו דימוי שלילי, שאחר כך אפשר יהיה לנפנף בו כעובדה. בשיטות התעמולה של השמאל העובדות לא חשובות וההיגיון מיותר, העיקר הוא יצירת הדימוי האישי השלילי.
הנורמות מחלחלות
למען האמת, כל־כך התרגלנו לתעמולת השמאל, שהיינו מתפלאים לגלות פתאום יחס ענייני. אבל עצוב לגלות שנורמות ה"תעמולה כאילו אין מחר" חודרות בשנים האחרונות לשיח הפנימי בימין. מובן מאליו שנתניהו והליכוד אינם חפים מטעויות וביקורת. וכמובן, תמיד היה ויכוח אידיאולוגי בתוך הימין, וידענו תקופות פוליטיות סוערות. אבל זה לא מה שמאפיין את השיח הימני בימינו.
נתחיל בכך שמזה זמן יש בימין מי שמפגין סלידה וכמעט שנאה כלפי נתניהו, תוך ניצול הדימוי שיצר לו השמאל. התופעה הזו תמוהה. נתניהו אחראי להקמת ממשלות ימין במשך עשור, ואפשר להעריך בזהירות שכראש ממשלה הוא עמד ביותר לחץ בינלאומי מכל אדם אחר בתולדות המדינה – ונותר נאמן לארץ ישראל. למרות העובדות הללו, הוא מוצג שוב ושוב בתעמולת הימין הלא־ליכודי כשמאלן, כמי שעתיד למסור שטחים, כמי ששואף לממשלה עם השמאל. יש מקום לביקורת, אבל לא להשתלחות מנותקת מהמציאות, שהופכת את נאמן ההתיישבות לאויבה. הסגנון הבוטה והתעמולה המנותקת מהמציאות נגד נתניהו הם לא רק תמונת ראי של מכונת המסרים משמאל, הם גול פוליטי עצמי מובהק.
בסיבוב הבחירות הנוכחי השיח הפנים־ימני מקצין עוד יותר. הנורמות הרעות הללו מחלחלות ומתקבעות, והאש מתחילה לשרוף את המחנה כולו. הימין שרוי בתוהו ובוהו, ונראה שהסגנון הבוטה וההכפשה החליפו את הדרישה לאחריות ולהיגיון בשיח.
נבחן למשל את דברי איילת שקד, כמנהיגת האיחוד החדש, בריאיון לקלמןֿ־ליברמן ב'כאן' רשת ב'. קצת אחרי שסיפרה כי עמדה "להתפקד לליכוד ולעבוד בליכוד" – מהלך שתמכתי בו – עברה שקד, בלי למצמץ, להכפיש את נתניהו והליכוד כשמאלנים. לכל קורא ברור שלוּ הייתה מקבלת שריוּן, שקד הייתה נותנת ריאיון הפוך בתכלית. אבל לאיש כנראה כבר לא אכפת מהאמת.
אז הגדילה שקד לעשות, והטיחה גם באנשי 'עוצמה יהודית', שאיתם עמדה במשא ומתן לאיחוד רק לפני יומיים, שארץ ישראל לא חשובה להם, אלא רק "האגו". כמובן, לו היו מסתפקים ב'עוצמה' במקום שמיני, היו דברי שקד הפוכים בתכלית. אבל העיקר הוא שכך לא נראית ביקורת, כך נראית השתלחות אישית, שמפקיעה מאדם את ערכיו ומרדדת אותו לרודף כבוד – היישר משיטות התעמולה של השמאל.
יתר על כן, שקד הוציאה כעת את מפלגתה לקמפיין נגד 'עוצמה'. אסור "לזרוק את הקולות לפח בכל מיני הרפתקאות", היא אומרת. אבל רגע, האם לא היא בעצמה יצאה להרפתקה כזו רק לפני כמה חודשים? והאם לא ממש עכשיו יצאה להרפתקת מנדטים נוספת, שבה סירבה לתת ל'עוצמה' את המקום השביעי, מתוך הנחה שתוכל "לשתות" להם את המנדטים?
ועוד, שקד טענה בריאיון ש"חברנו יחד לגוש אחד מאוחד, הציונות הדתית על כל גווניה זרמיה ותת־זרמיה" ('עוצמה', 'זהות' ו'נעם' אבדו בדרך כנראה). "אנחנו עובדים ביחד כולם בשותפות ובכבוד הדדי", היא מספרת. אבל ברגע ששואלים אותה על דת ומדינה, היא מבהירה אחרת: "באמת אנחנו בלוק טכני, ויכול להיות שאחרי המשא ומתן הקואליציוני אנחנו נתפרק לסיעות שונות".
כל זה – בריאיון אחד. אין היגיון ואין עובדות. המאבק הפנים־ימני הפך כולו לפרסונלי ועוין, תעמולה בוטה גרידא. שקד לא לבד בכך, וכאמור יש הרבה מה לומר לזכותה, ואף קיוויתי שתצטרף לליכוד. אני גם רחוק מעמדות וסגנון 'עוצמה יהודית'. אבל עצוב לראות שכללי התעמולה של השמאל מעצבים את התנהלות הימין. כל אחד ואפסו עוד, כל סיעה היא הימין האמיתי הטהור והאידיאולוגי, וכל השאר – מהליכוד ועד בן־גביר – אינטרסנטים ומשרתי "אגו" בלבד. וברור שברגע ש"הבלוק הטכני" יתפרק, אותן השתלחויות יאפיינו גם את יחסם של ה"מאוחדים" זה לזה; הרי זה בדיוק מה שראינו לפני שבועות ספורים בלבד.
הפוליטיקה הפנים־ימנית הפכה למלחמת הכול בכול, שלא לוקחים בה שבויים. "שעוצמה יהודית יפסיקו להתבכיין", זעמה שקד ב־ynet, בסגנון חיתוך הדיבור הצבאי שאימצה לאחרונה. אבל אני תוהה, במיוחד בימים אלה, שמא בכל זאת צריך לבכות קצת.
