אומרים שהאויב של הטוב הוא הטוב ביותר. פרפקציוניזם, מטבעו הרע, מדרדר לרפיון נוסח "יותר טוב כלום מכמעט" של עברי לידר. כי למה לטרוח אם ממילא לא נוציא מתחת ידינו את היצירה המושלמת ביותר האפשרית? למה להתאמץ ולהזיע על תוצאה מוצלחת, כשבעולם מסתובבות תוצאות מוצלחות ממנה? אבל למען האמת, זה עובד גם בכיוון ההפוך: אויבו הגדול ביותר של הטוב מאוד הוא הטוב. כי אם במקרה לא יצא לך להיוולד על רצף הפרפקציוניזם, והכול הולך לך פחות או יותר טוב, לא ממש דחוף לך לשפר עמדות. לשמוח בחלקנו זו אחת ההמלצות היותר מבורכות שחז"לינו העניקו לנו, אבל בברכה הזו יש גם סכנת פשרנות עצלנית.
אל חשש, לא נקלעתם לשיעור חינוך וגם לא לקורס העצמה אישית. כדי להזריק מוטיבציה לוורידי הפעלתנות שלכם, תצטרכו לשלשל כמה מרשרשים לחשבונו של פסיכולוג ממוצע או להשקיע במאמן איכותי. אבל במישור הלאומי נדרשת פעולה אקטיבית הרבה יותר.
העם היהודי נמצא כרגע ללא ספק באחת התקופות הטובות שלו, אם לא ה־. הארץ אמנם לא שקטה עדיין ארבעים שנה, אבל אם מקשיבים טוב, מגלים שרעש האדמה שמלווה את חיינו כאן הוא אנקה קולנית מתבקשת של כאבי גדילה. נוכח השגשוג הכלכלי והמדיני, ימי האבל על חורבן הבית הראשון והשני נראים קצת תלושים מהמציאות; התעקשות מלאכותית לקרוע קריעה ולהרכין ראש בסיגופי גוף על חורבנה של עיר שלמעשה נבנית והולכת, כשדחפורי העירייה סוללים לה כבישי גישה מרווחים תחת מיתרי גשר המתהדר בצבעוניות דיגיטלית יצירתית. והרי הגפן נותנת פרייה והארץ את יבולה וטל השמיים מקדם את פני השחר מדי יום ביומו. וכבר באנו בהמונינו מארץ צפון והתקבצנו מירכתי ארץ, יצאנו במחול משחקים ואפילו נטענו כרמים בהרי שומרון. וכבר שבו בנים לגבולם, והטובה כבר עכשיו מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר על המדפים בסופרמרקט. מי צריך יותר מזה, מי? עם יד על הלב, אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, אף על פי שהוא מתמהמה, ועם כל זה נחכה לו בכל יום שיבוא למעט ימים א'־ה', שקצת עמוס לנו בהם בענייני חול.
אכן, טוב לנו, טוב לנו מאוד. אנחנו כבר יושבים תחת גפננו ותחת תאנתנו. אנחנו בטוב, בטח. אבל יש שם באופק גם מצוין שמשום מה בחרנו לוותר עליו, עד כדי העלאת סימני שאלה סביב הרלוונטיות של צום החורבן. אבל ממתי חברת השפע הזו שלנו מסתפקת בטוב מאוד ומוותרת על הטוב ביותר? ממתי אנחנו – בעידן השדרוג והמהדורה המשופרת – מתעייפים רגע לפני המצוינות?
בין מנורה כבויה לבית שרוף
כמדי שנה, גם השבוע "תשעת הימים" מִגנטו רבבות מבקרים אל העיר העתיקה. לא רק הכותל, גם אתרי מורשת ובילוי נוספים משכו אליהם תיירים מגווני לשון, או קבוצות חיילים וחיילות שכיתתו רגליהם במצוות תרבות יום א'. בין אלה לאלה התהלכו יהודים מן השורה שדילגו בין קבר דוד לעיר דוד; בין סרטון על נפילת הרובע היהודי בתש"ח למשחקים אינטראקטיביים ב"חוויית התנ"ך בקארדו". זקנים וזקנות הילכו השבוע ברחובות ירושלים, איש משענתו בידו, מנצלים את ימי איסור טיולי־המים כדי להכניס קצת מורשת בילדיהם ובנכדיהם דרך הרגליים. ילדים וילדות שיחקו כדורגל וקלאס בכיכר החורבה, רגע לפני שתיעדו את עצמם בסלפי מרובּה פילטרים לצד מנורת הזהב המרהיבה במקום.
הסתובבנו שם בין כל אלה בהתרגשות מבואסת השמורה לימי אבל שבתקומה, מתפעמים נוכח השפע הרב הנצפה ממרפסת "החורבה", הקורס לתוך האפלולית המכאיבה של "הבית השרוף". נדמה לי שהמשותף לכל המבקרים שם השבוע היה הכרת הטוב על מה שהושג עד כה, מול תפילה כנה למלא את החלל, ויש חלל. דמעות של שמחה ושל אבל לסירוגין חיות בשלום בארובות הנפש היהודית המבקרת בעיר העתיקה, נרגשות לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ועדיין מצפות ליותר. כמה יותר? כמה שאפשר. אבל מי יעז להודות שהוא מצפה לאיזו גאולה משיחית ויסתכן בסימונו כהזוי? מי יכול לדבר על בית מקדש בעידן מודרני, שחוגג על המנגל אבל מסמן את הקורבנות כמעשה פגאני תת־תרבותי?
החשש להיתפס כמשיחי־הזוי משתק את השיח, מרפה את הידיים; מבטל אלפיים שנות שאיפה לעצמאות לאומית ודתית גם יחד, מכמת את מושג החירות להתנהלות פרוצדורלית בשטרות ישראליים. כזו שוויתרה על שכינה בתוכנו, ואפילו על שלום עולמי. אבל למען האמת, כולנו משיחיים. בשמאל ובימין, בקהילת יראי השם ובקרב אינדיווידואלֵי האתאיזם הקיצוני. כולנו מצפים לעתיד טוב יותר, בין שאנו מאמינים בבורא עולם ובין שבאדם, גם ברוחו, רוח עז.
תפילה לגאולה שלמה לא אומרת לפוצץ את אל־אקצה, וגם לא להשליט כפייה דתית שתהא חלק מחוקת המדינה. היא דורשת שכנות טובה בין זאב לכבש ולא לדעת עוד מלחמה. היא מדברת על עצמאות כלכלית ורוחנית, ועל שגשוג שבא בלי זיעת אפנו ובלי ייסורי חבלי לידה. אנחנו בוכים על גזענות ועל היעדר צדק, על פערים חברתיים ועל מצוקה ביטחונית, ואיכשהו התפשרנו לתוך עולם רציונליסטי שאפילו לא מעז לחלום על אוטופיה שמגשימה את עצמה. אכן זכינו לחיות בדור של שפע לאומי. הגענו לתחנה טובה, פורחת, ממוזגת היטב; אבל עוד לא הגענו אל היעד, אל התחנה הסופית שאפשר לרדת בה לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
על אלה אני בוכייה. למה שעוד אין ושלמרבה החרדה נדמה לעיתים שכבר הפסקנו לקוות. אבל מי כמונו, הדור הדורש "הכול כלול" במחירי מציאה, שלא נסתפק ב"לא ילמדו עוד מלחמה" אלא נתעקש על "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". לא מתוך סכסוך קרקעות אלא מתוך הבנות והסכמות, מתוך קרבה. מה שפעם היה ההגדרה האמיתית של שלום, של ותשקוט הארץ, ותנוח האדמה.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
