התורה, הגדולה והאישיות הנדירה של דביר שורק ז"ל

"אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ד')

יואב שורק הוא מורה שלי. ואנחנו גם חברים קרובים. כנער הייתי מתכתב איתו הרבה בעקבות מאמריו פורצי הדרך ב"נקודה", מאמרים שתבעו התחדשות וכנות דתית וניערו בי את כל הנחות היסוד שלי. מאוחר יותר הקמנו את מוסף שבת, כאן במקור ראשון, לפני כ-15 שנים, כשהוא עורך המוסף ואני סגנו ועורך הספרות. ומאז נתקשרו נפשותינו.

אני מכיר את ילדיו, וכשאנחנו בעפרה אנחנו מתראים ומבקרים בבית של יואב ורחלי. אבל השנה זכיתי למתנה: בנו דביר ואני נפגשנו בישיבת "אור תורה – מחניים". דביר הגיע ללמוד בישיבה המיוחדת שבפתח מגדל-עוז, ובכל יום חמישי בשש לפנות ערב הייתי מלמד אותו ואת בני שיעורו.

אני זוכר את השיעור הראשון בראשית אלול. בקשתי מכל תלמיד לספר לכיתה על עצמו – לומר את שמו ומקומו ולשתף במשהו בלתי צפוי על עצמו. היה רגע של הפתעה בחלל, היו שנרתעו לרגע מהרעיון, ולפתע ראיתי את עיניו של דביר בוהקות וחיוך מעט שובב נשפך על פניו. הוא חיכה לתורו וסיפר שבנה בית שלם מבקבוקים. הוא מילא אותם מים, וכך בעזרת חישוב משקלים נכון בנה לו בית חופש משלו. בסיום השיעור עוד דיברנו, וראיתי שמדובר בתלמיד חכם צעיר ונדיר, מלא הומור ויצירתיות. הוא הלך לאכול את ארוחת הערב, ליוויתי אותו במבטי, עצרתי לרגע וכתבתי ליואב: "ואוו איזה חמוד דביר שלכם. הוא סיפר על בית הבקבוקים שהוא בונה. מדהים. תורה וגדולה במקום אחד".

ולא ידעתי אז עד כמה הוא ילך ויפתיע אותי במשך השנה. לא רק תורה וגדולה בנער אחד – אלא תורה ותפילה מלאת לב, תורה ומידות, תורה וחסד, תורה ורוחב דעת, חמלה ואנושיות נדירה.

לא הייתי מתחיל בשיעור עד שדביר היה נכנס. הוא לא היה מדבר הרבה, אבל כשהוא דיבר כולם הקשיבו לדיבור התמיד-אחר ומלא היצירתיות והרגישות שהיה מביא. תמיד הייתה בהם יראת שמיים שורשית, אפילו הייתי אומר קדושה, וחכמה עתיקה, כמו לא מדובר רק בילד בן 18. ויחד עם העתיקות הזאת היו בו שובבות, חן ומתיקות נדירה. פעם, לחש לי בגאווה חבר שלו, דביר ראה ערבי עם חמור כחוש בכביש. דביר לא היסס. הוא הציע לערבי לקנות את החמור, טיפל בו במסירות, ואחרי שהתאושש שלח אותו אל החופש.

לא אשכח יום חורף סגריר ומלא גשמים. הדרך הייתה עמוסה ואיחרתי מעט לשיעור. במסדרון צדה עיני את דביר וחבר שלו לומדים. כל אחד משני הצורבים מחזיק בידו גמרת כיס והם לומדים בלהט. הייתי מלא התפעלות מהם ובקשתי מתלמיד שעבר לידי לצלם אותם. כששבתי הביתה לא חדלתי מלהתבונן בתמונה הזאת, ושוב שלחתי ליואב ורחלי – שיהיה נחת. ותמיד בסוף השיעור היה אומר תודה, ומתעניין בשלומי ואף מספר מעט על עצמו ועל חייו ועולמו הרוחני הנדיר והמתפתח.

ידעתי שהוא יגדל לגאון, שיהיה תלמיד חכם ארצישראלי מלא בתורת חיים בארץ חיים, שישפיע רבות על החברה הישראלית כולה, אך לא שיערתי שברגעים שהכנתי את שיעור סיום השנה לדביר ולחבריו אקבל את בשורת האיוב על הירצחו. ארץ אל תכסי דמו.