מדי שנה לקראת תשעה באב, רבים בציבור הדתי־לאומי עוסקים בשאלה על מה בעצם אנחנו מתאבלים. לאזרחים ישראלים במדינה יהודית ריבונית, שמתלוננים על פקקים בירושלים, קשה להזדהות עם צום על חורבן העיר הזאת לפני למעלה מאלפיים שנה. התובנות שהתחדדו אצלי במסגרת מסע לפולין, סיפקו לי תשובה גם לתהייה הזו.
אף פעם לא הייתי בפולין. כשהייתי בתיכון, המסעות לפולין היו נחלתן של ישיבות תיכוניות מעטות. במהלך השנים, אני מודה, לא התעמקתי מספיק בנושא השואה. כמו רבים, אולי גם קצת ברחתי. את יום השואה העדפתי לחוות בעיקר כפרק הראשון בשבוע הלאומי, שמסתיים בנגינת התקווה ובדגל מתנופף.
החברה הישראלית ככלל, והציונות הדתית במיוחד, נוהגת לכרוך זו בזו את השואה והתקומה, כמו את המרור והמצה של פסח. לחוות אותם יחד, בלי להפריד באמת. זהו מסר מתקבל על הדעת, אבל הוא לא יכול להיות הדרך הבלעדית לחוות את השואה. במסע לפולין נחשפתי לאפשרות נוספת.
זַמוֹשְץ', עיירה בדרום מזרח פולין, הייתה בתחילת המאה העשרים עיירה עם רוב יהודי. כאן נולדו וגדלו בין השאר הסופר והמשורר י"ל פרץ, והמהפכנית היהודייה רוזה לוקסמבורג. ליד בית הכנסת העתיק קל לדמיין את אלפי היהודים שהסתובבו פה לפני מאה שנה, וכיצד הם נפגשו כאן בכל ליל שבת ביציאה מבית הכנסת. המחשבות על קהילה יהודית שוקקת ותוססת שהוכחדה לחלוטין, מחדדות את תחושת החורבן על עולם שלם שמת מוות לא טבעי. היה ואיננו עוד.
למחרת במחנה בירקנאו שבאושוויץ, המחשבה הזאת קיבלה פנים. הרגע המטלטל ביותר בלב המחנה שבו הושמדו כמיליון יהודים, מתרחש דווקא מול תמונות החיים. במתקן המכונה 'הסאונה', מוצגת גלריה עם מאות תמונות של יהודי גטו בנדין, שנמצאו במזוודות שהובאו לכאן. עולם יהודי שוקק זועק מהקיר המואר. הרבה הורים וילדים. המון חיוכים. בין כל התמונות נחו עיניי על תמונה אחת של יולדת עייפה, רגעים ספורים לאחר לידת בנה. המיילדת רוכנת אליה בחיוך, אוחזת בידה את הרך שזה עתה נולד. רגע שיא של יצירת חיים, בתוך מתחם שכל כולו מוות, המעצים ומחדד את תחושת ההעדר. חיים שנגדעו באיבם, ואינם.
חונכתי והורגלתי לדלג ברגעים כאלו מהר אל ההווה, לקפוץ באופטימיות לסוף הסיפור, אל החיים היהודיים במדינת ישראל. אבל שם, מול תמונות החיים שנכחדו, הפנמתי את הצורך לשהות בעבר. להיישיר מבט אל החיים היהודיים שנחרבו, להתבונן בתינוקות יהודיים שלא זכו לילדות. שם גם מצאתי את הקו המחבר בין אבלות השואה לאבלות על חורבן הבית. שבנו ארצה, הקמנו מדינה, אבל כל זה לא ישנה את העובדה שעולם שלם היה ואיננו עוד. בין אם מדובר בעולם יהודי עשיר שהושמד באירופה ובין אם מדובר בבית מקדש ובעולם מושגים דתי שאבד, יש על מה להתאבל. גם אלמן שנישא מחדש, משאיר מקום לכאוב את האישה שאיבד ולא תשוב.
מהי גבורה
תודעת האבל על חיים שהיו ואינם, היא גם תודעה שיותר חלקים בחברה הישראלית מסוגלים להזדהות איתה. את המסע לפולין שבו השתתפתי יזם ארגון 'מעוז', המבקש לקדם אמון בין מגזרים וקבוצות באמצעות רשת מגוונת של מנהיגים הפועלים יחד לחיזוק החוסן החברתי־כלכלי. קבוצת המסע הורכבה מחברי רשת של הארגון – דתיים, חילוניים, חרדים וערבים – והגיוון השליך באופן טבעי על חוויית המסע. היה מעניין למשל לשמוע תגובות שונות של חברי הקבוצה למראה נערים מישיבה תיכונית שהסתובבו במחנות ההשמדה כשהם עטופים בדגלי ישראל. חלק מחברי הקבוצה פירשו את ההתעטפות הזאת כהתרסה לאומית מיותרת, חלק פירשו זאת כהתגוננות או כבריחה, ואחרים שמחו עליה והרגישו שהיא מחזקת אותם. בגטו ורשה התפתח דיון מעניין בין המשתתפים החרדים לעמיתיהם הדתיים והחילוניים בשאלת הגבורה. האם אחיזת המורדים בנשק הייתה הגבורה בהתגלמותה, או שמא דווקא ההתעקשות על המשך קיומו של אורח החיים היהודי בתנאים הקשים של הגטו.
באחד הלילות קיימנו דיון על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית. לחלק מהחברים החילונים היה קשה לשמוע שהציבור החרדי אינו מציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בחודש ניסן, ושהצעירים החרדים אינם נדרשים ללמוד על השואה במוסדות החינוך.
החרדים מצדם תהו כיצד החילונים מציינים את תשעה באב. אחד מחברי הקבוצה הערבים הודה שהוא מקנא ביהודים על היכולת לספר היטב סיפור ולהעביר אותו לדורות הבאים. חבר ערבי אחר סיפר שאחד הרגעים המשמעותיים עבורו היה הביקור בזמושץ'. ההבנה שברחובות הללו היו חיים יהודיים שוקקים שהוכחדו, טלטלה אותו יותר מהמספרים הבלתי נתפסים ששמע באותו יום באתר ההשמדה בלזץ'.
השיח הזה, על מגוון קולותיו, חידד גם הוא את חשיבות תודעת החיים שהיו ואינם. כדתי־לאומי אין לי קושי לחבר את סיפור השואה לסיפור התקומה. התקומה איננה מצדיקה חלילה את השואה ואיננה מעניקה לה פשר, ועדיין, כיהודי מאמין, אני גם לא מסוגל לעצום עיניים ולהתעלם מכך ששנים ספורות לאחר השואה התרחש נס של קיבוץ גלויות והוקמה מדינה יהודית. אני לא מתנצל על חיבור השואה והתקומה, אבל אני מבין שאני לא יכול לצפות שכך יעוצב זיכרון השואה של כלל החברה הישראלית. ישנו ציבור חרדי שמתעקש לא לראות במדינת ישראל אתחלתא דגאולה. עם כל ההבדלים העמוקים והמתבקשים, יש גם ציבור ערבי שמתקשה, בצדק מבחינתו, לחגוג את סיפור תקומתה של ישראל. החרדים והערבים, כל קבוצה וסיבותיה, אינם מזדהים עם נרטיב שמחבר שואה ותקומה. אבל הם כן מסוגלים להזדהות עם אבלות על עולם שלם שהושמד והוכחד, על חיים שהיו ואינם.
המסע המשותף לפולין הרחיב את סיפור השואה של משתתפיו. כולם דיברו והביאו לידי ביטוי את עולמם האישי. בטקס שקיימנו באושוויץ הוקראו טקסטים דתיים לצד טקסטים אישיים, בעברית ובערבית. נאמר קדיש יתום. שרנו התקווה. אף אחד לא נדרש לוותר על האופן האישי והשבטי שבו הוא מספר וחווה את השואה, אבל מצאנו גם דרך לחוות ולספר את הסיפור הזה יחד.
