צריך להודות: העם היהודי גם "הרוויח" משהו יסודי מן החורבן הנורא, שאת זכרו אנחנו מציינים בתשעה באב. הוא "הרוויח" זהות לאומית ייחודית, שאין כמותה בשום עם. עד החורבן היינו עם ככל העמים, לפחות במובן של התבחינים לזהות לאומית: טריטוריה, ריבונות, שפה משותפת. אחרי החורבן הפכנו לעם היחידי שחי מחוץ להיסטוריה הנורמלית ומעליה: ללא כוח צבאי, ללא טריטוריה, היסטוריה ושפה משותפת. עם עולם.
אם נדמה לכם שהמילה "הרוויח" היא ביטוי ציני בהקשר הזה, כדאי להיזכר שכאשר התנועה הציונית ביקשה לנרמל את העם היהודי, קמו לה שלושה מתנגדים חזקים: החרדים, הרפורמים, והאינטלקטואלים היהודים הקוסמופוליטיים. מניעי ההתנגדות היו שונים בתכלית, אבל בעומקם היה להם מכנה משותף: החשש לאבד את הייחוד היהודי, של עם החי על דתו ותרבותו בלבד, בלי כוח מדיני וצבאי. כמו שביטא זאת הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן: "האם סבלנו את כל הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון?"
חזון הנורמליות הציונית אכן איים לאבד את הייחוד היהודי, בשם הטענה שהמחיר הפך כבד מדי. היהודים לא הסכימו עוד לעסקת החבילה: להיות חסרי אונים, נתונים לגחמותיו של כל רודף, רק כדי לשמור על ייחודם.
יתר על כן: גם מי שבחרו באופציה הציונית, "הנורמלית", התקשו לוותר על הייחוד היהודי. דוד בן־גוריון דיבר על חזון אור לגויים. חלקים בימין הדתי, שהתנבאו שהציונות אינה עוד תנועת שחרור לאומי אלא ביטוי לחזון הנביאים, הגיעו למסקנה שאין צורך בכללי הזהירות המקובלים לגבי עם קטן, שהרי מובטח שחורבן שלישי לא יהיה.
גם חלקים בשמאל החילוני ביקשו לשמר את ייחודה של תפיסת המוסר היהודי, כדי לתבוע עמידה בכללים מוסריים ששום עם אחר לא נתבע להם, ואף הם עלולים לסכן את הנורמליות הריבונית. אפילו הממסד הישראלי מבקש לשמור על שניות במתח בין נורמליות וייחוד: מצד אחד לטעון לייחוד מוסרי ("הצבא המוסרי ביותר בעולם"), אבל ברגע שהקהילה הבינלאומית מבקשת לבחון את ישראל בקריטריונים שהיא טוענת להם, קמה הזעקה הנגדית: שיפוט ייחודי הוא אנטישמיות!
בחזון הנורמליות הריבונית יש ממד של סיכון הזהות הייחודית, בעצם הצורך לקיים קשרים נורמליים פתוחים עם עמים ותרבויות אחרים. לכל הכרעה בעולמנו יש מחיר, ומחיר ההכרעה הציונית הוא, בין השאר, הסיכון לזהות. זה כבר קרה בתקופות קודמות של ריבונות יהודית. בימי בית ראשון, קיומם של עמים ותרבויות אחרות בתחומי הארץ, שלא לדבר על בריתות יזומות של מלכי ישראל ויהודה עם מלכי הסביבה, הביאו לפולחן עבודה זרה. גם מלכות החשמונאים, שקמה מלכתחילה נגד תופעת ההתייוונות, הפכה עם הצלחתה להיות מגדולי הקורבנות שלה.
אפשר להבין את הבוחרים באופציה החרדית המסתגרת. אין חלקי עם הבוחרים בה; אבל אני יכול להבין ולכבד את מי שמכריעים אחרת ואומרים: לא, תודה. אנחנו מעדיפים את חיי ההסתגרות הגטואית, ללא כוח ריבוני, בארץ ישראל או בגולה, ובלבד שלא נסכן את זהותנו. זו הכרעת החרדים הקיצוניים, שאומרים למדינה: לא מדובשך ולא מעוקצך.
אי אפשר לכבד את הפוסחים על שני הסעיפים. מי שמבקשים ליהנות ממנעמי הריבונות, אבל גם לסכן במקביל את יציבותה ועוצמתה. הבולטים ביותר הם רוב החרדים, המבקשים ליהנות מתמיכה נדיבה של מדינת היהודים, בלי להיות שותפים לאחריות לקיומה. אבל זה נכון גם לגבי אנשי ימין קיצוני, התובעים אי התחשבות בקהילה הבינלאומית בשם הייחוד היהודי; וזה נכון גם לגבי אנשי שמאל קיצוני, התובעים בשם אותו ייחוד עמידה בכללי מוסר בלתי אפשריים. כל אלה מסכנים את עתיד המדינה שהם נהנים מקיומה, כדי להתנאות בייחודיותנו.
מדינת היהודים לא צריכה לוותר על חזון הייחוד היהודי, אבל היא צריכה לקבל שהוא יהיה רק בבחינת קומה שנייה לקומה הראשונית, של עצם הקיום. כל חזון ייחודי צריך אפוא להיבחן בשאלה באיזו מידה הוא מסכן את עצם הקיום. הטוב ביותר יהיה שמדינת ישראל תציב לעצמה יעדים של תרומה אוניברסלית, אבל כדי לממש אותם היא תצטרך קודם כל לשמור על עצם קיומה.
