ט' באב בוורשה. כאשר פורצות היללות והכאב של תחילת השילוחים מגטו ורשה לטרבלינקה, מתאר הילל זידמן ביומנו את שראו עיניו ליד בית התפילה בבניין שבו הוא התגורר.
"על ספסלים מהופכים ישבו כשני מניינים יהודים- ליל ט' באב, הלילה שתי שלהבות של הנרות מבליחות עמומות את עמוד התפילה, ראשי היהודים מורכנים.. והנה עולה הניגון שספג לתוכו דמעות של כל הדורות- איכה…. כל דור ודור והאיכה שלו… "אפשר זו האיכה האחרונה שלנו..? ". בהמשך הוא קושר ורואה את הציר המחבר בין חורבנה העכשוי של ורשא היהודית לחורבנה של ירושלים 1842 שנה קודם לכן.
במקום אחר לחלוטין בבלגיה יושב הנער משה פלינקר וכותב את יומנו, כאשר עומד הוא ותוהה על אשר עולה בדמיונו. בדמיונו הוא רואה את העובדים- העבדים היהודים המשועבדים בפרך במכרות שלזיה או בשדמות רוסיה, בהמשך הוא כותב " בתשעה באב תש"ג תתמלאנה עיננו דמעות וראשנו לא נטיל לארץ. צרותינו הם אלו שימלאו את מקום תפילתנו".
הלל זידמן הבוגר, ומשה פלינקר הנער. רואים את הכאב העכשווי את החורבן של קהילות ופרטיים, מול עיניהם ממש. אך בכל זאת כואבים הם בו זמנית ורואים את החורבן העכשוי כהמשך לחורבן ירושלים.
מנחם ינובסקי מתאר בסיפורו את אותו הניצול שחוזר לעיירתו לאחר השחרור ושם הוא חוזר עם קבוצה של כשני מניינים כבסיפורו של זידמן אלא שאלו חוזרים כבר לאחר החורבן. חוזרים הם לעיירה שלהם בדיוק בערב ט' באב וכך הוא מתאר : " ישובים הם ומבכים את חורבנם, עד שביקשו לומר קדיש קמו ואמרוהו כאחד ולא היה מי שענה אחריהם- אמן, שכולם שכולים היו ורק ההד היה נשמע כמשיב להם".
צרות אחרונות משכחות צרות ראשונות, אומרים חז"ל, אולם מרתקת העובדה שבתוך החלל הנפשי והקיומי שנפער בתוך ימי השואה, ממשיכה ההיסטוריה היהודית על מנהגיה הדתיים לבוא לידי ביטוי, ביטוי שמהווה עבורם תזכורת לגלות של קרוב לאלפיים שנה אותה נושא העם היהודי. גלות שממנה הוא סופג שוב ושוב חורבן, התנפלויות, פוגרומים ועד להשמדה שבשואה. אך גם בה ולה יש הד וההד נשמע בקדיש "היתום" המתאר יתומות נוראה שלאחר השואה. יתמות של דור שהופך באחת להיות בודד כמי שאין מי שיענה אמן לאחר קינתו ויתמותו שבתפילת הקדיש.
אך בהמשך אותו הסיפור קושר ינובסקי בין 2 שקיות עפר, האחת עפרה של א"י, אליה מגיע אותו הניצול לאחר השואה והשניה של אפר שלוקט מעפר המשרפות וכבשני אושוויץ.
מה סמליים אותם שקיקי עפר, לעולם שנבנה והתחדש על אדמתה של ארץ ישראל. אך יש כאן משהוא עוד יותר שורשי. עם שבתוך החורבן המתמשך הצליח לזכור גם חורבן האתמול ולא רק את החורבן העכשוי . הוא אותו העם שמצליח ביום המחרת עם שקית אפר אושוויץ בידו. לכונן ולראות את הבניין עם שקית עפרה של א"י בידו.
