כל דור גדל על סצנה קולנועית משלו. יש מי שהתבגרו עם Frankly, my dear, I don‘t give a damn מ"חלף עם הרוח", יש שהתרפקו על Say hello to my little friend האלמותי של אל פאצ'ינו מהסרט "פני צלקת", וישנם אנשי Life is like a box of chocolate מ"פורסט גאמפ". אבל בדור שלי, יסלחו לי הבשר ודם, הסצנה שנחרתה עמוק בזיכרון הקולקטיבי מגיעה דווקא מסרט מצויר: "מלך האריות" של דיסני, ששינה את פני הקולנוע והפך את האנימציה לתעשייה העצומה שהיא היום.
הזיכרונות קצת מתערבבים, אז אני לא זוכר אם ראיתי את הסרט בקולנוע עם אבא שלי או רק עם אחיי. אבל אני כן זוכר את הרושם העז שהוא הותיר עליי. זו הפעם הראשונה שהבנתי את כוחו של הפסקול: לצאת מאולם קולנוע ולזמזם שיר שרק שמעת, ללכת ברחוב משמר הירדן בעפולה ולמלמל "האקונה מטטה" בלי לדעת מה זה אומר. אבל אני בעיקר זוכר את הסצנה שבה מופסה, מלך החיות והאריה הכי חתיך בסוואנה, נזעק להציל את סימבה בנו יחידו מפני עדר הגנו המשתולל בערוץ הנחל ומאיים לדרוס אותו.
אני זוכר – או לפחות מדמיין שאני זוכר – את האדרנלין המתפשט בוורידים שלי ברגע שמופסה מצליח לזרוק את סימבה אל שפת הצוק ולהציל אותו. אבל אני זוכר גם את השבר העמוק ברגע הבא, כשסקאר, הרע המצויר האולטימטיבי, נועץ את ציפורניו בכפות רגליו של מופסה רגע לפני שהוא מצליח להיחלץ מהוואדי, מביט בעיניו, לוחש Long live the king ומפיל אותו אל מותו.
איזה רגע קולנועי מכונן. הסצנה הזו הכירה למיליוני ילדים ברחבי העולם מושגים כמו מוות, אובדן, עצב. עד אז הדבר הכי נורא שיכול לקרות לדמות מצוירת היה שהיא תיפול לתהום של 800 מטר, תחטוף מכה בראש ותראה כוכבים, אבל פה לראשונה הייתה אמת. כואבת. גם דמות מצוירת יכולה למות, ומי שלא הזיל דמעה כשראה את סימבה מלקק את פני אביו המוטל מת לפניו, אין בו נשמה.
השבוע עשיתי טעות. טעות מהסוג שאתה נכנס אחריה לקבוצות הורות נכונה בפייסבוק ומתייעץ עם אנשים שאתה לא מכיר ולא סומך עליהם. הכוונה הייתה טובה, בסך הכול רציתי לחלוק עם העולל רגע מיוחד בין אב לבנו. כבר המון זמן אני מבטיח לו שאקח אותו לקולנוע לראות את הגרסה החדשה של מלך האריות. הפעם ויתרו על האנימציה המצוירת, בטכנולוגיה מיוחדת יצרו את הסרט הקלאסי בדמותן של חיות אמיתיות. ובכן, השבוע עשיתי טעות. לקחתי את העולל לראות את הגרסה חדשה של מלך האריות.
דרוש פסיכולוג ילדים
בסך הכול רציתי לעשות לו טוב. הוא עולל בוגר, שופע דמיון, ואם אין בסרט מכשפות, שדים או "רעים" באופן כללי, זה לא סרט "שווה" מבחינתו. כבר כמה פעמים יצאנו באמצע מאולם הקולנוע, כי הסרט היה חמוד ודביק ואופטימי. או כמו שהעולל בן הארבע לבית משפחת זמרי קורא לזה, "סרט של ילדים קטנים".
לא הבנתי כמה בעייתי עלול להיות המעבר מדמות מצוירת לדמות אמיתית. הוא ראה את הסרט המצויר אלף פעם, ואת סצנת מותו של מופסה יותר פעמים ממני. אולי בגלל הקולנוע, אולי בגלל הנוכחות שלי לידו, אולי בגלל הטכניקה – הפעם גם הגיעו השאלות.
"אבא מה יקרה כשתמות?", הוא שאל אותי מיד בסוף הסרט. ניסיתי להעביר נושא ושאלתי אם הוא רוצה פיצה עם זיתים, אבל הוא התעקש ושאל קצת יותר ברוגז: "נו, אבא, מה יקרה כשתמות?". באמצע הקניון, כשמסביבי המון אדם רועש וגועש, והדבר הראשון שהתחשק לי לעשות היה פשוט לעמוד ולצעוק: סליחה, יש פסיכולוג ילדים בקהל?
מה לעזאזל עונים על השאלה הזאת. עשיתי מה שכל אבא אחראי צריך לעשות, והתקשרתי לאמא שלו. היא לא ענתה, כמובן.
"אל תדאג, נשמה שלי, אני אמות עוד מלא זמן", שיקרתי לו ולי, כאילו זה תלוי בי או שיש לי איזו תעודת ביטוח שאני לא רגע לפני מפרצת מוחית בדרגה חמש. לצערי העולל כבר עבר את שלב הפראייר, והמשיך להקשות: "אבל בעוד מלא זמן, כשתמות, מה יקרה?". הוא רציני בקשר לזה. הוא רוצה תשובה. מה עושים? אם אני לא עונה נכון, הילד ימצא את עצמו בגיל 32 זרוק באשראם בהודו, שואל איזה נזיר טיבטי יחף מדי ומלוכלך מדי את השאלות שלא מצאתי להן תשובה ראויה.
"כשאנשים מתים הם עולים לשמיים, ואם אני אמות פשוט תסתכל למעלה ותדע שאני שם", דחפתי לו, וקיוויתי שצלחתי את השיחה הנוראית הזאת. "ואם אתה בשמיים, ואני רוצה שתיקח אותי לסרט?", הוא שאל. אס־או־אס, צרחתי לעצמי בראש בזמן שניסיתי לנסח משהו שיספק אותו. "תראה, כשאנשים מתים הם עוברים לגור בעננים, ואז אתה יכול לדבר איתם מתי שאתה רוצה". בום. איזו תשובה, אין, אני מלך, אני אבא של כל הזמנים, אני המופסה של בני האנוש.
או לפחות ככה חשבתי. "אבל אם אין עננים?". לא הייתי ערוך לזה. "הם בעננים, אבל הם גם תמיד נמצאים בלב שלך". "אז אבא שלך גר בלב או בעננים? כי העננים עפים גבוה ואז אתה לא יכול לדבר איתו". יופי, עכשיו אני צריך להתמודד גם עם עולל שואל וגם עם עצמי בוכה. מלמלתי משהו, וניגבתי דמעה עם נאגטס שהוא לא אכל במהלך השיחה שלנו.
שיחת גוביינא מהעננים
הוא לא קלט שאני דומע, וביקש ללכת לשחק במשחקי וידאו. הוא עלה על איזה סימולטור של מכונית גדולה שהוא לא מגיע לדוושת הגז שלה. התכופפתי ולחצתי עליה: הוא נהנה, ואני התמרמרתי על חמשת השקלים שעלתה הגניבה הזאת. אבל זה התאים: הוא סובב את ההגה בלי קשר לתנאי הכביש, אני בכיתי למטה על דוושת הגז.
לא עברו חמש דקות מאז שחזרנו הביתה והוא שכח מזה. כלומר, נראה לי שהוא שכח, אבל כמו שאני מכיר אותו מחר הוא יקום וישאל אותי מתי נוסעים לעננים לבקר את סבא. הוא הלך לשחק בחדר, ואני נשארתי על הספה בסלון ונזכרתי במופסה הפרטי שלי. אני בן 37 השבוע. אחרי יום ההולדת הקודם, שהיה שילוב של עצבות והלם, זו הפעם הראשונה שאני באמת חוגג בלעדיו. בלי השיחה בשש בבוקר, כאילו יש תחרות מי אומר לי מזל טוב ראשון והוא חייב לנצח בה. בלי המילים הכנות,בלי "אוהב אותך, בן", בלי הקול שלו שירגיע את החרדות ויעודד את הרעיונות. מה לא הייתי נותן בשביל שיחה אחת ממופסה. מצידי שיתקשר גוביינא, לא משנה מאיפה, שיתקשר מהלב, אבל אני אקבל בשמחה גם שיחה מהעננים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
