מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתה נהוגה אצלנו מסורת בבית. צום תשעה באב היה היום שבו אבא שלי לקח אותנו, הילדים, להתפלל במערת המכפלה. לאמא שלי הייתה מסורת משלה. היא הייתה נשארת בבית ומכינה עוגות שמרים ריחניות. היו שנים שהתלבטתי האם להצטרף לאבא שלי, מצד אחד הראש כאב מהצום ומטלטלות הדרך, מצד שני המסע הזה בכל זאת הצליח להעביר כמה שעות מהצום שלא בבהייה בטלוויזיה. מה שהכריע את הכף היה העניין הפעוט הזה של הריח הטוב מדי שעלה באפי מכיוון התנור.
לא אשקר, לא תמיד היה נעים לנסוע. לפעמים חששתי, וגם תפילת הדרך לא הרגיעה אותי. האמת שאף פעם לא הרגשתי רצויה שם, במקום קבורתם של אבות ואמהות האומה. אבל זה מה שהיה למקום הזה להציע לי, ולוקחים את מה שיש. את מה שאפשר.
המסורת נמשכה שנים ארוכות. וגם בבוקר זה, אבי שילדיו כבר לא חיים בביתו, יצא לקרית ארבע היא חברון, חמוש בשלושה מנכדיו. הדור הבא. אבל מסורת יהודית עתיקה לחוד, (לא רק של משפחתי), וחג הקורבן לחוד. בפתח המערה התחוור להם שכניסת יהודים למתחם המערה נאסרה על יהודים. דבר מדהים למדי.
לכאורה אין דבר חדש תחת השמש בחברון, הוואקף הוא ששולט על הנעשה בתחומי המערה, גם אחרי מלחמת ששת הימים שאז הותרה כניסת יהודים למתחם. ולכן גם ניסיונות חוזרים ונשנים להנגיש אותה לנכים (יהודים וערבים כמובן) – מעלים חרס. עיריית חברון מונעת את ביצוע העבודות, זאת למרות דיונים רבים שהתקיימו בנושא בכנסת. בקיצור – ברצונו של הוואקף אוסר על כניסת יהודים וברצונו לא מנגיש לנכים.
האם הצטלבותם של שני ימים קדושים לשני העמים ששוכנים פה הוא עילה לסגירת המקומות הקדושים – הר הבית ומערת המכפלה – בפני היהודים? נשמע כמו דבר מטורף לחלוטין. (הרב הבית נפתח ליהודים למשך זמן קצר בעקבות לחץ).
יש מי שבוכים את החורבן שלפני אלפיים שנות, ויש מי שבוכים היום את קריאתם של הפרטנרים שלנו לחיים המשותפים בפיסת הארץ הקטנה הזו, לסגור את שאר המסגדים בירושלים ולפקוד את ההר, כדי שחלילה יהודים לא יטמאו אותו ביום מקודש להם, ובמקרה גם לנו.
