חופשה היא זמן טוב להתבוננות. יש פנאי, יש שלווה שחסרה ביומיום (ויש גם צרחות של ילדים במושב האחורי, ותהיות על הרחבת הכיסוי של הביטוח הרפואי). כל זה מאפשר מחשבות עומק על החיים. גם בחופשה הנוכחית אני חושבת: כמה קל להיות אירופי, כמה נעים וירוק ומנומס, והאם יהיה נורא כל כך לאבד את כרטיס הטיסה בחזרה. למה לא לנוח קצת מהמואזין של תקוע, ולהיתקע בכפר מקביל כשברקע פעמוני הכנסיות.
המשכתי לדמיין. נניח שכן. נניח שאנחנו מחליטים לשהות כאן קצת, לנשום. לא לנצח, אבל להיות לרגע מנותקים. הבטתי במהגרים, בקיום שלהם, במכולת או בחנות השווארמה שלהם. בניסיון שלהם קודם כול לשרוד ולאחר מכן להשתייך. ידעתי שהקיום שלהם במקום הזה שטחי. אני לא אומרת את זה מנקודת מבט ציונית, אלא במבט הומניסטי הכולל את כל הלאומים: חיים במנותק מהמולדת משמעם קיום ללא שורשים.
בזמן חופשה יש די זמן לחשוב על משמעות החיים. מה אנחנו יוצקים למתנה הזאת, המוגבלת בזמן. מבחינתי הזמן הזה יכול להיות רק עמוק, רק משמעותי, ולפיכך רק ישראלי (יירגעו חברות החסך: כדי להישאר ישראלית שפויה אני צריכה להתגעגע, ולכן עדיין אהיה נוסעת מתמידה מאוד. בי נשבעתי). בשביל קיום משמעותי ועמוק אני צריכה חיים רוויי אסוציאציות לשוניות, אסתטיות והיסטוריות, יחסים אמביוולנטיים ומורכבים, קשר של עבותות עם האדמה הזאת, שכל כך מכאיב לפעמים. כל אלו לעולם לא יהיו במקום שאינו מולדת.
באמצע כל הירוק והמחשבות הקיומיות הנלוות, קראתי פוסט של אלימלך קרזן, איש חברון – פוסט ובו הסיפור כולו, סיפור של משמעות, של קונפליקט, של משמעות למרות הקונפליקט. קרזן מספר שהשבוע מתקיים, לראשונה זה 760 שנה, דיון בנושא סמכויות הווקף במערת המכפלה.
מתברר שההקדש המוסלמי שולט במקום כבר מאות שנים. כזכור, במאה ה־13 כבשו הממלוכים את הארץ והבעלות על מערת המכפלה עברה לידי הווקף, ההקדש המוסלמי. מאז, הכניסה למקום קבורת אבותינו ואמותינו נאסרה עלינו, ברוח דת השלום. הורשינו להגיע רק עד המדרגה השביעית המפורסמת ותו לא. שם נבכה, שם נושפל.
האם שחרור המערה במלחמת ששת הימים שינה את מעמד היהודים בנוגע אליה? כן ולא. כן – כניסתם מותרת אליה, ולא: מעמדה המשפטי לא שונה. היא נותרה כשהייתה: רכוש הווקף. יתרה מכן: הסכם חברון, שהופר פעמים אינספור מאז נחתם ב־1997, מעביר את הסמכויות הבלעדיות על המערה לעיריית חברון. מדהים שהסעיף הזה עדיין מקוים בקפדנות דתית. מהבחינה הזו יש תיאום מלא בין הווקף לעיריית חברון: בעלי הבית המוסלמים אמנם מתירים ליהודים לבקר, להתפלל ולערוך שמחות במקום, אך דואגים להזכיר לנו שאנחנו עושים את כל אלה כאורחים ותו לא. מכל מה שקשור לתחזוקה או לשיפוץ אנחנו יכולים לשכוח.
ברור שהמוסלמים מסרבים להניח לנו לערוך שיפוצים רק כדי להוכיח שהם בעלי הבית. כל סירוב הוא הצהרת ריבונות. הרי מה אכפת למוסלמים אם היהודים יתקנו מרצפת שבורה, יסיידו קיר מתקלף או יבנו מעלית לנכים? בפועל אין לכך שום משמעות, אך בעומק יש. אף אחד לא יבנה מעלית בבית שאינו שלו, ולכן הערבים יעמדו בסירובם. העובדה שהמעלית לנכים תשרת גם נכים מוסלמים לא משנה כהוא זה. משנה העיקרון. לפחות למישהו יש עקרונות.
אז למה השבוע יש סיכוי לשינוי? כי ראש הממשלה, לאחר מכבש לחצים, הבטיח לרב הראשי שידאג להנגיש את המערה לנכים עד חגי תשרי, שיחולו בעוד חודש וחצי פלוס־מינוס. יכול להיות שהמועצה לביטחון לאומי תחליט בקרוב להפקיע חלק מהזכויות שנותרו אצל הערבים על המערה. מדובר כמובן בהפקעה נקודתית, ועדיין: זהו תקדים שמחכה 52 שנה יותר מדי.
ובתוך כל הירוק החו"לי הזה, אני בוחרת לחשוב על זה, על המאבק על העיקרון, מאבק מעצבן ומתסכל, המאבק שממנו אני בורחת ואליו אני חוזרת, ואמשיך לחזור אליו כל ימיי. כי יש בו קודש, כי יש בו עומק, כי יש בו משמעות.
