הצהרת הנאמנות שראש הממשלה בנימין נתניהו החתים עליה את חברי סיעת הליכוד מעידה על שלב נוסף בהתערערות מעמדו הפוליטי. על המובן מאליו אין צורך להחתים, ואכן, בעבר לא ראה נתניהו צורך בהצהרת נאמנות כזו. אלא שהיום כנראה גם נתניהו חש שמעמדו הפוליטי הולך ומתערער.
ייתכן שהמצב הפוליטי שיצר אביגדור ליברמן מסמן את סוף עידן נתניהו. אין צורך לפרט את הישגיו הרבים של ראש הממשלה; כולם מכירים אותם היטב, כולל יריביו הפוליטיים. אבל עם כל מעלותיו, יש לו גם חסרונות, כמו לכל מנהיג אחר. את מעלותיו הוא כבר הוכיח, והפיק מהן ברכה גדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל.
עכשיו מתחילים להתגלות חסרונותיו, ובראשם נכונותו להותיר את תביעתם הלאומית השקרית של הפלסטינים לבעלות על הארץ הזו על כנה, ולא להכריע אותה. זו הסיבה העמוקה, ההיסטורית, לכך שהגיע זמנו לפנות את מקומו.
עורכי הסקרים, וגם לא מעט פוליטיקאים, מדברים עדיין על גושים, גוש הימין וגוש השמאל, אבל נראה שזהו אנכרוניזם. בעקבות המהלך של ליברמן קשה להמשיך לדבר על גושים. המבנה הזה מתרסק לנגד עינינו, ושום תבנית חדשה לא מסתמנת באופק. נראה שאנחנו נכנסים לתקופת מעבר של כאוס פוליטי, שיהיו בו כוחות שונים, שלא בהכרח מזוהים עם הגושים המסורתיים. מציאות כזו פותחת אינספור אפשרויות לקואליציות עתידיות שונות ומשונות, שכרגע לא יכולות אפילו לעלות על הדעת. אף אחד לא יודע מה ילד יום.
במציאות כזו ייתכן מאוד שמפלגת הליכוד לא תרכיב כלל את הממשלה הבאה, ואולי אפילו לא תהיה חלק מהקואליציה. אם אכן תיכנס הליכוד לתקופה של חילופי דורות בהנהגה, סביר שהיא תצטרך לשם כך לשבת קדנציה אחת, אולי קצרה, באופוזיציה. קשה לראות את נתניהו מכיר במצבו ומפנה את מקומו באופן מסודר לאישיות אחרת בליכוד בלי תהליך כזה.
בתקופת המעבר הזו אין סיבה שרשימת הימין המאוחד תתלה את גורלה בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט. אדרבה, זהו בדיוק המצב הפוליטי שבו ראוי לציונות הדתית להשתחרר מהכפיפות הפוליטית ההיסטורית לליכוד ולצאת לדרך עצמאית. התלות רבת השנים של הציונות הדתית בליכוד הייתה לה רחם פוליטי חיובי, ואפשרה לה להתפתח ולקדם את עם ישראל על פי דרכה, אבל עתה הגיע כנראה הזמן לזקיפת הקומה ולהצבתה של הציונות הדתית ככוח פוליטי עצמאי.
בחלק מן הסקרים הנערכים בימים אלה מתגלה הימין המאוחד כתנועה השלישית בגודלה אחרי הליכוד וכחול לבן. המסה הפוליטית שנוצרה בעקבות האיחוד משמעותית ביותר. היא בסיס כוח שמאפשר לצרף אליו קהלים חדשים, שכן כוח מביא עוד כוח, תנופה יוצרת תאוצה, ומסה מושכת אליה מסה נוספת.
כרגע ההסברה של הימין המאוחד מרוכזת סביב המותג "ימין אידיאולוגי". זהו אמנם מהלך הסברה מחויב המציאות, אבל לא בטוח שיש לו אופקים גדולים, ולכן אין להסתפק בו. המותג שיכול לחדור לעומק השטח של היריבים הפוליטיים, ובעיקר להביא מנדטים מכחול לבן, הוא דווקא הזהות היהודית.
האמירה ש"אין יותר דתיים וחילונים, כולנו יהודים" אינה רק אמת סוציולוגית ואידיאית שהולכת ומתממשת בדור הזה, ובעיקר בין צעיריו, אלא גם בשורה פוליטית. היא גם התשובה הראויה לקמפיין השנאה של לפיד וליברמן. הציונות הדתית צריכה להיות באופן טבעי נושאת הדגל של הבשורה הזו, שאינה סותרת את הצד התורני שלה. אדרבה, הצד התורני הוא שמאפשר אותה; הוא שמבטיח שהבשורה הזו תצא לציבור הרחב בתיקון ולא באופן מקולקל, כפי שראינו לאחרונה ביותר מתופעה אחת.
החשבון הפוליטי הזה הוא רק ביטוי לתהליכי עומק היסטוריים. שקיעתה של מפלגת העבודה עד לכדי אפשרות סבירה להיעלמותה בבחירות הקרובות אינה מקרית: היא ביטוי עמוק לתהליך היסטורי של מעבר משלב א' של שיבת ציון, שהיה מבוסס על תודעה חילונית אירופית, לשלב ב' שלה, שלא יכול להיות מבוסס אלא על תודעה יהודית.
מבחינה היסטורית, השמאל הישראלי מייצג את העבר. הליכוד הוא תמצית ההווה. הציונות הדתית מסמנת את השלב הבא. המצב הפוליטי הנוכחי, על כל הכאוס שבו, מאפשר לסדר תבנית ומבנה חדשים בפוליטיקה הישראלית, ומחייב אותנו לזקוף קומה ולצאת לדרך פוליטית עצמאית. ממש כאותו מזל ברקיע היא מכה אותנו ואומרת לנו "גדלו!"
