לאחר כל מעשה ירי המוני בארה"ב עדים צרכני החדשות – שם וכאן – לטקס קבוע. ראשית, שני הצדדים מביעים צער עמוק, והימין אפילו יעז לשלוח את תפילותיו. זמן קצר לאחר מכן יתחיל הוויכוח: האם הרובים אשמים, עד כמה הם אשמים, ומה עושים איתם. הפרוגרסיבים והשמרנים טובים בתפקידיהם, ומעלים את העימות לדרגת אמנות.
האמריקנים, שמורגלים יותר בשיח הציבורי על מדיניות הנשק וכמובן גם קרובים יותר לנושא, מנהלים דיון בעל עומק כלשהו, גם אם לעוס וסטטי. בישראל, לעומת זאת, הטקס הקבוע הוא חיקוי עלוב וחסר צבע של זה שמתנהל ביבשת הרחוקה. הישראלי הממוצע פותח אתר חדשות, רואה את הסטטיסטיקות ואת הפרשנות הקבועה, ומגיע למסקנה שכל האמריקנים הם משוגעים שמרססים זה את זה כל היום, ותוהה איך לעזאזל עוד לא החרימו להם את הרובים.
מסננת הפרשנות המקומית פותחת בפני הישראלים זווית צרה מאוד של המציאות האמריקנית. היא אולי לא מזימת פרשנות מאורגנת, אבל בפועל היא מעלימה לחלוטין שלל עובדות ודקויות שיש לדעת כדי להבין באמת את הסוגיה הנפיצה.
ההגדרה ל"ירי המוני" כוללת כל מקרה שנהרגו או נפצעו בו ארבעה בני אדם ומעלה. זו ההגדרה בארה"ב בלבד – מדינות אחרות קובעות תבחינים אחרים ל"ירי המוני", וכך נוצר ההפרש הסטטיסטי הניכר ששמענו עליו השבוע, במיוחד בציוץ פופולרי במיוחד ושקרי לחלוטין שטען כי בארה"ב התרחשו השנה 249 אירועי קטל המוניים, לעומת שלושה במקסיקו ואחד לכל היותר בכל מדינה אחרת.
עובדה מוכרת קובעת שבשנת 2017 היו בארה"ב כמעט 40 אלף מקרי מוות כתוצאה מירי. שני שלישים מכל אלו הם לא מקרי רצח, וגם לא ירי מוטעה, אלא התאבדויות. אפשר לשאול עד כמה נוכחותו של נשק משפיעה על הסיכוי להתאבדות, ועדיין: זה משנה משמעותית את תמונת ממדי ההרג בארה"ב.
גם תופעת הירי ההמוני עצמה דורשת הסבר. עד הטבח בקולומביין לפני 20 שנה, אירועי ירי המוני בפרופיל המוכר לנו כיום – צעירים שפותחים באש לעבר חפים מפשע – לא היו קיימים כמעט. גם הרוצחים בקולומביין לא ראו ערך מיוחד בשימוש בנשק. הם שאבו השראה מטימותי מקווי, שהשתמש בפצצה כדי להרוג 168 בני אדם באוקלהומה סיטי.
לפי העיתונאי מלקולם גלדוול, לא במקרה התפשטה התופעה מיד אחרי מסע הרצח בקולומביין. האחראים לפיגועים ההמוניים הללו – על פי רוב צעירים דיכאוניים – מזדהים עם הרוצחים שזוכים לבמה על מרקע הטלוויזיה וברשתות החברתיות. הם רואים בהם מודל לחיקוי, ובמעשיהם את הדרך להשיג תהילה – מעין התאבדות גרנדיוזית מלווה בנקמה. כך שכל עוד יש בעיות חברתיות – ושיטוט קצר ומטריד באתרים כמו 8chan, קרקע הגידול של המפגעים האחרונים, מוכיח שהמציאות הזו רחוקה מלהשתנות – אין כל רצינות בשיח שמתרכז בשאלת כלי הנשק.
עד כמה מורכב נושא הנשק אפשר ללמוד משני אירועי הירי השבוע, בטקסס ובאוהיו, וממקרים שהתרחשו השנה בקליפורניה, בפנסילבניה ובעוד מדינות. חוקי רכישת הנשק ונשיאתו בפומבי שונים בכל אחת מהמדינות. בטקסס קל לקנות כלי נשק ולשאת אותם, בעוד שבקליפורניה הדבר בלתי אפשרי כמעט. איך אפשר לקבוע שיש פתרון אחיד לשתי המדינות?
אפשר לטעון שהפתרון האחיד הוא לאסור כליל נשיאת נשק בארה"ב, או לכל הפחות לאסור על רובי סער. טיעון כזה לא מחזיק מים. אפילו בשמאל שבשמאל האמריקני מבינים שחרם כללי על רובים לא ייתכן ללא ביטול התיקון השני לחוקה, שלא יקרה כל עוד רוב מכריע (71 אחוזים מהאמריקנים, לפי גאלופ) תומכים בנשיאת אקדחים ורוב גדול מעט פחות (57 אחוזים) מתנגדים להחרמת רובי סער. הטענה שרק רוצחים משתמשים בכלי נשק כאלה מתעלמת מעשרות מיליוני אמריקנים שמחזיקים רובים בבתיהם לצורכי ציד והגנה עצמית. הם לא הולכים לוותר על זכויותיהם בקלות, גם לא אחרי אירועי הירי.
אז מה לעשות? אפשר להתחיל להתייחס לסוגיה כאל טרור של ממש. היורים לא תמיד מחזיקים באותן עמדות פוליטיות (רובם היו ימנים, אך לאחרונה היינו עדים לרוצחי המונים בעלי אידיאולוגיית שמאל דווקא), אך הם חולקים מבט קיצוני ותלוש על העולם. בנוסף, אלה בדרך כלל אנשים שסובלים מבדידות, מניכור חברתי וברוב המקרים גם ממחסור בדמות אב.
אירועי הירי ההמוני לא ייעלמו מהמרחב הציבורי ומליבם של אמריקנים בזמן הקרוב. לא הרובים, אלא בני האדם הם שאחראים לאובדן החיים. המפתח לשינוי המצב נעוץ בשינוי השיח.
