במאמרו "איילת שקד ותקדים אספסיאנוס" בשבוע שעבר, הציג מאיר בן־שחר, היסטוריון מלומד, תגובה ביקורתית על מאמרִי הטוען כי מחנה הימין החדש מייצג את הביטוי הפוליטי של רעיון המהפכה האמונית מבית מדרשו של מוטי קרפל. זאת לאור טענתי שהנהגת הימין החדש ניחנה בסגולת התעוזה המפא"יניקית לפעולה מדינית, ומונעת מתוך אמונה ביד ההשגחה המכוונת את הנסיבות ההיסטוריות.
בן־שחר טוען כי אמונה כזאת מעידה על יומרה אנושית לדעת את כוונות האל, וסוללת את הדרך לקנאות משיחית. הוא משווה בין יוחנן מגוש חלב במרד הגדול ובין "נביאי" הימין החדש, וקובע שיש דמיון רב בין יוחנן לשקד, הבוחרים לאמץ את עמדת הקנאים, המפענחים את אופן פעולת האל בהיסטוריה.
בעיניי, הביקורת של בן־שחר לוקה מתודית ועקרונית. המרד הגדול היה שיאה של מערכה מתמשכת של התפרקות והתפצלות בתוככי העם היהודי, בעוד הימין החדש נולד מתוך תפיסה רעיונית השואפת לאחדות בעם, והמפריכה את החלוקה בין חילונים לדתיים בישראל. בן־שחר מנסה לצבוע את הימין החדש ואת התודעה האמונית בצבעים משיחיים־אפוקליפטיים. אלא שהמציאות הפוכה: בימין החדש מעולם לא התיימרו לעסוק במיסטיקה. ההפך. זרם המהפכה האמונית מחזיק בגישה רציונלית, מאחדת, מקרבת, מקבלת ומכילה, הטוענת כי חילונים, מסורתיים, דתל"שים, דתיים וחרדים – כולם יהודים.
זו תפיסה המזקקת את מושג הזהות היהודית ליסוד השורשי שלה, המשותף לכל עם ישראל. הימין החדש מונע ממחויבות למסורת ומזוהה עם תהליכי התעוררות לאומית, אך אינו מזוהה עם אמונה במובנה הדתי הקלאסי, שהיא נחלת מעטים גם בציבור הדתי. המאפיין הזה קשור למגמה רחבה יותר, חוצת מגזרים, חפה מסממני קנאות משיחית, המשותפת לחילונים, מסורתיים ודתיים, ומשקפת עניין גובר במסורת ישראל.
ליקוי יסודי נוסף בביקורת של בן־שחר קשור בזלזול ובאירוניה ביחס למשמעות האמונה ביד ההשגחה. המושג הזה מתאפיין במידה של תפיסה מיסטית. הוא נטוע עמוק בתודעה היהודית הקולקטיבית, מופיע אצל חז"ל, מקביל לביטוי "הכול בידי שמיים" בחסידות, ויש לו ביטוי מסוים אף בפילוסופיה היוונית. הרמב"ם יצק לתוכו משמעויות רציונליות. עם זאת, הניסיון לייחס למושג אפיונים של קנאות משיחית בלתי רציונלית המתיימרת לפענח את צעדי האל, וכתוצאה מכך עלולה להביא לחורבן נוסף, הוא דמגוגיה שמטרתה המשך הזנת חוסר האונים הנפשי הגלותי שאפיין את רוב שנותיו של העם.
התודעה האמונית מייחסת למושג "יד ההשגחה" משמעות היסטוריוסופית, העוסקת בניתוח כיוונם ותכליתם של נסיבות ואירועים היסטוריים בחיי האומה, ובהקשרם האוניברסלי. ההיסטוריה היהודית קפאה בגלות במשך אלפיים שנה, וביטחונו של עם ישראל בייעודו ובתכליתו נתערער ונחלש. ההשקפה ההיסטוריוסופית מעניקה להיסטוריה היהודית משמעות וכיוון. הקמתה של מדינת ישראל מאפשרת את פיתוחה של היסטוריוסופיה יהודית, בבחינת עקבותיה של יד ההשגחה, המעניקה משמעות לחזרת ישראל להיסטוריה האנושית.
באורה של הסתכלות היסטוריוסופית, לא שקד ולא "נביאי" הימין החדש חושבים או פועלים מתוך קנאות משיחית. זכינו לחיות בעידן שקיימת בו מדינה יהודית בעלת עוצמה מדינית, הזוכה להכרה ממעצמות העולם. לא עוד פרובינציה יהודית מתפוררת בעלת מעמד מדיני תלוש, אך בהחלט תקופה היסטורית מאתגרת ודרמטית גם למעצמה אזורית הנאבקת על זהותה וערכיה. ראוי, מתוך כך, להעריך מחדש את חשיבותה הרעיונית של התודעה האמונית, ואת תפקידו הפוליטי של הימין החדש, הפועל בסימן של חיבורים, התקרבות ואחדות נפשית ורוחנית, לעבר התגבשותו הלאומית של עם ישראל והבטחת המשך קיומו בארצו.
אמנם הדרך עוד ארוכה והפילוג רב, ומי ייתן ומפלגות נוספות יירתמו לשיח של חיבורים. אך בערב תשעה באב נשתדל להימנע, מתוך אחריות אישית וערבות הדדית, מהדבקת תוויות הקורעות פערים ותהומות שקשה יהיה לאחות. ובכל מקרה, בעשור השמיני לקיום הבית הלאומי, לא תזיק לנו תפילה להתערבותה של יד ההשגחה לשלום ולאחדות בקרב בניה ובנותיה.
