סוגיית תשלומי ההורים במערכת החינוך הגיעה לפיתול מעניין בעלילה לאחר סאגה ארוכת שנים. פסק דין של בג"ץ קבע בשבוע שעבר כי משרד החינוך רשאי לגבות ולהסדיר תשלומי הורים בעבור תוכנית לימודים נוספות (תל"ן) ו"רכישת שירותים מרצון", בסכומים שיכולים להגיע לאלפי שקלים בשנה ונפוצים בבתי ספר רבים בישראל.
בשנים האחרונות שומעים מדי פעם מחאות של קבוצות הורים על התשלומים הנוספים האלו, ובייחוד בחינוך הדתי, שבו תשלומי ההורים יכולים להגיע לסכום גבוה במיוחד. אבל אל מול ההורים הללו יש רבים אחרים שלא רק שאינם מוחים על התשלומים, אלא מבקשים לשלמם ושמחים על כך. התשלומים האלה משמשים להעשרה ושיפור של מערכת החינוך, שלדעתם אינה מספקת את ההישגים והערכים שהיו רוצים להעניק לילדיהם.
המאבק בתשלומי ההורים צבוע בצבעים אידיאולוגיים. לפי המתנגדים להם, המדינה צריכה "לקחת אחריות" על החינוך, וכל שקל שהורים מוסיפים על החינוך הממלכתי הוא עדות להזנחה מצד המדינה. כמובן, הכספים הנוספים הללו פוגעים בציפור נפשה של מערכת החינוך הציבורית: השוויון. כאשר הורים מוציאים כסף נוסף על חינוך ילדיהם הם מגדילים את הפערים ביניהם ובין מי שלכאורה אינם יכולים להרשות זאת לעצמם, ולכן מקבלים חינוך נחות.
הנתונים מספרים סיפור אחר: תשלומי ההורים מהרף הגבוה (מעל 2,000 שקלים בשנה) נגבים מהורים בכל הרשויות בארץ ומכל רמות ההכנסה. למעשה, החלוקה בין שכבות האוכלוסייה שוויונית כמעט: 31 אחוזים מבתי הספר הגובים תשלומי הורים ברמות הגבוהות נמצאים באשכולות 1־3, 32 אחוזים נמצאים באשכולות 4־6, ו־37 אחוזים נמצאים באשכולות 7־9. גם בלי נתונים תומכים, ההיגיון הישר אומר לנו שהורים תמיד רוצים להשקיע בילדיהם, ובמיוחד בחינוכם – שהוא מפתח למוביליות חברתית ולשיפור כלכלי. גם כאשר ידם אינה משגת, הם משקיעים מאמצים ומעמידים את החינוך גבוה בסדר העדיפויות שלהם ומוותרים על דברים אחרים.
הדרך היחידה שבה מניעת תשלומי הורים תגדיל את השוויון היא ב"השוואה כלפי מטה", גישה שבית המשפט דחה. השוואה כלפי מטה היא שלילה או הגבלה של יתרונות של תלמידים משכבות חזקות, שמוענקים להם בצורת תקציבים עירוניים ותשלומי הורים. כלומר, כאשר לא מצליחים לשפר את מצבם של החלשים, מרעים את מצבם של החזקים. זהו חסרונה הגדול של השאיפה לצמצום פערים: בסוף לא משנה מאיזה כיוון הפער מצטמצם.
לראשונה הכיר בית המשפט ש"המתח בין אוטונומיה, מצוינות ושוויון אינו פתיר" וכן ש"מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להקריב את איי המצוינות ואת השאיפה למצוינות לטובת עקרון השוויון בחינוך". השופטים הפכו את המוסכמה במשרד החינוך, שלפיה השוויון בחינוך הוא עליון לכול. יתר על כן, בית המשפט ניתק את הקשר שפסיקות קודמות יצרו בין "שוויון" ל"כבוד האדם".
השופט שטיין שאל בהחלטתו: "מה מקור הסברה שלאדם פחות אוטונומי אך שווה הזדמנויות יש יותר כבוד מלאדם יותר אוטונומי, שסל ההזדמנויות שלו נחות מזה של חבריו?". הוא ערער על רבות מהתפיסות המקובלות בפוליטיקה הישראלית ובעצם אמר: כאשר גוזלים מהחירות והאוטונומיה של היחיד כדי להעניק לו שוויון בכפייה, אין בכך העצמה של כבודו כאדם, ואולי אפילו להפך. לא מבחר ההזדמנויות שעומדות בפני אדם הן שהופכות אותו לבעל כבוד, אלא הבחירה שלו ביניהן, על בסיס עולם הערכים שלו. כדי להוסיף חטא על פשע, טען שטיין עוד כי אין זה ממקומו של בית המשפט לקבוע את האיזון בין ערך האוטונומיה לערך השוויון, ושזהו "אחד הסדרים החברתיים הראשוניים שמסור למחוקק בלבד. הקביעה כיצד איזון זה ייעשה צריכה להיעשות ביום הבוחר, ולא ביום העותר".
תשלומי ההורים אינם הבעיה אלא הסימפטום. מדינת ישראל שוללת מההורים כל השפעה על חינוך ילדיהם, והוא נקבע באופן ריכוזי בידי משרד החינוך. כל מקצוע, כל שעה וכל שקל שיוצא על חינוך הילדים מוכתב מלמעלה, ולהורים אין מעורבות בתהליך. הדרך היחידה שבה הורים יכולים להשפיע על חינוך ילדיהם היא דרך הכספים הנוספים, שהם מוציאים מכיסם. התקציב הגמיש הזה הוא מרווח נשימה לייחודיות פדגוגית, להעשרה והרחבה, ולחינוך על פי ערכי הקהילה. כל עוד משרד החינוך אינו מאפשר את הגמישות הזאת בתקציב החינוך העצום שיש לו, מוטב כי ישאיר להורים את כבשת הרש של תשלומי הרְשות. טוב עשה בית המשפט העליון שלא התערב בסוגיה הזאת ביום העותר, ונקווה שגם יום הבוחר יביא לתוצאה דומה.
