בקיץ 2005 פרסמה המועצה לשלום וביטחון הצהרה חתומה בידי מאות בכירים לשעבר במערכות הביטחון: "ההתנתקות תשפר את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל".
בחלוף 14 שנה, רבים מדי מאותם "מומחי ביטחון" ממשיכים להחזיק בדעה שההתנתקות היטיבה את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. טענתם נתמכת בעיקר על השוואת מספר הפצועים וההרוגים לפני ההתנתקות ולאחריה.
הם לא סופרים את השקעת העתק במיגון היישובים, בבניית מכשול נוסף שעלותו עד כה מעל ארבעה מיליארד שקלים, ואת העלות הכבדה של שלושת המבצעים וסבבי הלחימה. מחירו הצבאי והאזרחי של מבצע צוק איתן לבדו עלה על עשרה מיליארד שקלים.
ה"מומחים" מתעלמים ממאזן האיום שיצר חמאס, באמצעות יכולתו לשבש את שגרת החיים בעורף, וכמובן מתכחשים לאובדן חופש הפעולה הנובע ממאזן האיום הרקטי. בהצבת מספר הנפגעים כמדד עיקרי לבחינת המצב הביטחוני, ה"מומחים" מתעלמים מההבנה שמשוואת ביטחון לאומי רחוקה מלהיות תלויה בפצועים ובהרוגים. אם זה אכן היה מדד עיקרי, היה מוטב לבריטניה הגדולה להשלים עם השתלטות ארגנטינה על איי פוקלנד, ולא לצאת למלחמה על כמה איים בקצה האוקיינוס.
במאמר נוקב ומבריק תיאר תא"ל ערן אורטל את המציאות האסטרטגית והמבצעית שהתהוותה ברצועת עזה עם השלמת הנסיגה: "ההתנתקות הביאה להתפתחותן של המנהרות כאמצעי עוקף גדר… ולהתפתחות מערכת ההתקפה הרקטית של חמאס, שגם היא מבוססת בחלקה על תווך תת־קרקעי…". טענתו המרכזית של אורטל היא ש"כל עוד מחזיק האויב ביכולת אש מרתיעה כלפי ישראל, הוא ייהנה מ'חופש עיסוק' הכולל חופש לחפור מנהרות ולהתעצם צבאית" (מתוך "במעמד צד אחד", כתב העת הצבאי "בין הקטבים", מארס 2018).
לא במקרה, המחזיקים בדעה שההתנתקות היטיבה את מצבה הביטחוני של ישראל הם גם התומכים בהתנתקות נוספת ביהודה ושומרון. הזיקה בין מה שהתפתח בעזה לאחר יציאתנו ועקירת יישובינו שם, בקיץ 2005, למה שיכול להתהוות לאחר מהלך דומה ביהודה ושומרון, מחייבת למידה ביקורתית של כל מה שהתרחש ברצועת עזה ב־14 השנים האחרונות.
עליית גישת חמאס: נסיגת ישראל חיזקה את גישת חמאס שלפיה החירות הפלסטינית תושג בדרך ההתנגדות ולא בדרך המדינית, כגישת אבו־מאזן. להתהוותה של ישות ריבונית חמאסית ברצועת עזה יש השלכות רבות, המחייבות בחינה מחדש של דרך אוסלו. הנחת יסוד שנמוגה, בהשפעת ההתנתקות, היא זו שוויתורים הדדיים בין העמים ייצרו תנאים להכרה הדדית ולהשלמה עם סיום הסכסוך. בגישת חמאס, שהפכה לדומיננטית, לא ויתור למען שלום הניע את הישראלים לסגת מעזה, אלא מצוקתם לנוכח פעולות ההתנגדות המתמשכות.
היגיון ההיפרדות: זה עשורים מוכוונת תקוות הישראלים להסדרה מרחבית מפרידה, כפי שתיאר אהוד ברק במילים "אנחנו כאן, הם שם".
עם יציאתנו מרצועת עזה המרחב עוצב לפי ההיגיון הזה בגדר ובמשטר גבול צבאי מובהק ונוקשה. בכך הושג לכאורה מצב הפרדה אידיאלי. אלא שאורח התפתחות החמאס והתפתחות הג'יהאד הפלסטיני, בדפוסי התחמשותם ובהיגיון פעולתם, הציב לנו אתגר מערכתי מורכב. בשביל רקטות, פצצות מרגמה, בלוני נפץ ורחפני תבערה, הגדר אינה מכשול. כך גם לגבי איום המנהרות.
הגדר אמנם מסייעת בשגרת הביטחון השוטף, אך באופן סימטרי מסייעת ליריב להתעצם בבטחה מעבר לגדר. בחסות הגדר והסדר המרחבי המפריד, הצליחו חמאס והג'יהאד לבנות כוח צבאי סדור, מאורגן על בסיס גדודים וחטיבות, עשיר במערכי אש רקטיים חבויים ומוגנים, ונתמך במערכת פיקוד ושליטה יעילה.
כל זה לא היה נבנה אלמלא ההסדרה המרחבית המפרידה בחציצה מוחלטת בין "כאן לשם". זה יסוד ההבדל בין דפוסי התארגנותו של חמאס בעזה לבין קשיי התארגנותו ביו"ש, כולל במרחב חברון.
תנאי פירוז: בהחלטת ראש הממשלה שרון לממש את נסיגתנו מרצועת עזה במלואה, כולל ויתור על אחיזתנו בציר "פילדלפי" בגבול מצרים, נוצרו תנאים להצטיידות חמאס והג'יהאד בנשק תקני מתקדם בכמויות גדולות. מהלך דומה ביו"ש עלול להביא לפתחי גוש דן ונמל התעופה בן־גוריון איומים בלתי מתקבלים על הדעת.
אלה רק מקצת השיקולים שיש לבחון בכובד ראש לקראת כל צעד דומה. במה שקרה ברצועת עזה מאז קיץ 2005, על מלוא הקשיים שהוצבו בפנינו במלוא נוכחותם המאתגרת, מצויה ברכה, בבחינת תנאי למידה מ"ניסוי מעבדה" מקדים. תוצאות הניסוי – שחווים על בשרם תושבי עוטף עזה וערי הדרום – מסייעות היטב במאבק למען הטלת ספק בחוכמת ה"מומחים" הממשיכים לחתור לנסיגות נוספות ביו"ש עד קו גדר ההפרדה.
בסיפור המסביר לציבור את היגיון התפתחות האיום מעזה טמונה הצלת מדינת ישראל מפני הסיכון של "פתרון" שתי המדינות.
