על הכוונת של רשות האוכלוסין וההגירה נמצאות עכשיו מאה אמהות. כולן הגיעו לכאן מהפיליפינים, הקדישו את שנותיהן הטובות לעבודה קשה בעבודות שאיש בישראל לא מעוניין לעשות אותן, הביאו ילדים לעולם, גידלו אותם כישראלים לכל דבר, שלחו אותם לבתי ספר כאן, לתנועות נוער. מאה אמהות: האויבות החדשות של המאזן הדמוגרפי.
אמש (ב') גורש מישראל רוהן פרז, תלמיד כיתה ז' בתיכון ביאליק רוגוזין בתל אביב, יחד עם אמו. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, צילה צפת, כתבה על רוהן כי "לא מן הנמנע שירגיש שם בבית, בניגוד להרגשתו בישראל כשייך לקבוצה מובדלת", וזאת חרף חוות הדעת הפסיכולוגיות שקבעו שגירוש נער בן 13 למדינה שבה מעולם לא ביקר תגרום לו נזקים רגשיים בלתי הפיכים. שופט העליון אלכס שטיין דחה גם הוא את בקשת האם ובנה, והם הועלו בכוח על מטוס. הרוב היהודי רשם ניצחון.
פרופ' שלמה מור-יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, רופא בהכשרתו האמון על הצלת חיי אדם, הודה היום (ג') בריאיון לכאן רשת ב' ש"כל המצב הזה לא נוח לי", אולם אז האשים את האמהות במצבן, והסביר: "למדינת ישראל יש מדיניות הגירה כמו לכל מדינה בעולם. המדיניות היא לשמור על האופי היהודי-דמוקרטי שלה ולשמור עליה לפי חוק השבות וחוק הכניסה לישראל… יש דברים שמדינה עושה, שהם לא נעימים אבל חיוניים או לשמירת ביטחונה, או לשמירת צביונה כמדינת חוק".
בסוף דבריו הטיל מור-יוסף את האחריות על ממשלת ישראל, שקובעת את המדיניות בנושא. מור-יוסף צודק: הוא אינו אלא עובד ציבור שמצא את עצמו בצומת הלא נעים הזה, שבו הוא נאלץ להוציא לפועל גירוש ילדים. האחריות האמתית היא על הממשלה ועל שר הפנים.
עם הטיעון על "שמירה על האופי היהודי-דמוקרטי" יש להתמודד פעם אחת ולתמיד, כמו גם עם התומכים בגירוש שמצפונם מציק להם: נכון שכל הסיטואציה לא נעימה, הם אומרים, אבל אפעס, ידינו כבולות – ישראל היא מדינה יהודית, ולכן אין ברירה אלא לשמור על צביונה היהודי, ולא לאפשר לכל מי שרוצה להיכנס פנימה.
כנגד הטיעון הזה יש להזכיר, בראש ובראשונה, שמערכות החוק והאכיפה בישראל הן מערכות אנושיות, שאמונים עליהן בני אדם, בשר ודם, שמכריעים הכרעות, משנים החלטות וקובעים מדיניות מתוקף הסמכות שבידיהם, ותוך הקשבה לחוק, להיגיון הבריא, למצפון ולמוסר. אין כאן לוחות שירדו מהר סיני, אלא מערך שלם, אנושי, של שיקולים, תקדימים והחלטות. וכך, גירוש ילדי הפיליפינים אינו מעשה של "אין ברירה", ולו רק משום שפעמיים בעשור האחרון החליטה ממשלת ישראל להשאיר ילדי עובדים זרים ולא לגרשם.
הפעם הראשונה, כפי שהזכיר הבוקר בטוויטר שר הפנים והאוצר לשעבר רוני בר-און, הייתה ב-2006, כאשר, כפי שהוא כותב, "התרנו במשרד הפנים למאות ילדי מהגרים שענו להגדרה 'אין לי ארץ אחרת' להישאר. גם אז הילכו עלינו אימים בנגזרות הכלכליות של ההחלטה ההומניטרית. שום אסון לא אירע".
הפעם השנייה הייתה ב-2010, אז הוחלט שילדי מהגרים מעל גיל חמש יוכלו להישאר, ואילו ילדים מתחת לגיל חמש יגורשו. ההיגיון של ההחלטה ברור – ילד מעל גיל חמש כבר שיקע, במידה מסוימת, את עולמו כאן, בכל מה שקשור לשפה, לתרבות ולהקשר חברתי, בעוד שילדים, שטרם הגיעו לגיל הזה, יכולים גם אם במאמצים, להתחיל מחדש את חייהם במדינה אחרת.
להלן האבסורד: הילדים שמגורשים כעת בחזרה לפיליפינים הם הילדים שב-2010 היו מתחת לגיל חמש. תשע שנים חלפו מאז שהתקבלה ההחלטה הזו; הילדים האלה ישראלים לכל דבר. בעוד חמש שנים רוהן פרז היה מתגייס עם חבריו לצה"ל – והם "יחזרו לביתם (ללא 'גירוש')", כלשון השפה המכובסת של רשות האוכלוסין וההגירה בתגובתה הבוקר.
הטיעון על שמירה על צביונה היהודי של ישראל מופרך גם לאור העובדה שעובדים זרים ממשיכים להיכנס לכאן כל הזמן, באישור ובפיקוח ממשלתי: בשנתיים האחרונות נכנסו לישראל 1,500 עובדי מלונאות – ההחלטה התקבלה בלחץ של ענף המלונות ובעידוד משרד התיירות, זאת לצד כ-2,000 עובדי בניין מסין. נכון, העובדים הללו לא הופכים לאזרחים, אך בהיותם בני אדם, ולא רק מכונות עבודה בשירות המשק הישראלי שכל תכליתן לעבוד, לנוח ולהמשיך לעבוד, סביר להניח שגם הם ירצו להתחתן ולהקים משפחה. האם עליהם לחשוש שבעוד עשור יחתמו שופטי העליון על גירוש ילדיהם? האם גם אז יטענו התומכים בגירוש שהדמוגרפיה מעל הכול?
את ההחלטות של ממשלות ישראל ב-2006 וב-2010 אפשר היה לקבל גם הפעם. אפשר היה לגלות חמלה, רגישות ושכל ישר; אפשר היה להזכיר שיהדותה של מדינה מתבטאת לא רק בדמוגרפיה שלה, באחוז היהודים החיים בה, אלא גם בערכים שבשמם היא פועלת; אפשר היה להטות אוזן לדבריהם של ילדי בית הספר שעמדו והפגינו כשלנגד עיניהם גורשו חבריהם לכיתה.
מקבלי ההחלטות בחרו שלא לעשות זאת. אם לא יחזרו בהם ויבטלו את הגירושים שעוד נותרו, מוטב שלכל הפחות יעמדו באומץ מאחורי ההחלטה שלהם ויחשפו את טיבה האמיתי, במקום לעטוף אותה בטיעונים דמוגרפיים, ביטחוניים ומשפטיים מופרכים.
