הדיון בנוגע למדיניות הרחקת מבקשי המקלט מסעיר את הציבור. קמפיין ציבורי מתנהל במטרה לשכנע את הציבור בארץ ובעולם כאילו מדינת ישראל שולחת פליטים אל מותם. הלב היהודי נחמץ, הייתכן שמדינת ישראל, שהוקמה בידי עם שרידי חרב, ושיזמה את אמנת הפליטים לאחר השואה תנהג כך? הייתכן שעם שנצטווה לזכור את שיעבוד מצרים, לדאוג לחלש ולגר ינהג באטימות ובחוסר מוסריות קיצוני שכזה?
התשובה לשאלות האלה היא "לא ייתכן" מהדהד! ישראל אינה שולחת פליטים אל מותם. העובדה שהטיעון השקרי, כאילו זאת המדיניות שאומצה (בגיבוי בג"ץ) מתפשט, מקוממת ומלמדת על חוסר האמון ששורר בחברה הישראלית המקוטבת. זהו רגע של חשבון נפש. כיצד הגענו למצב שבו רבים משוכנעים שכל מנגנוני השלטון כשלו? כיצד הגענו לחוסר אמון בהנהגה הישראלית וכיצד איבדו כל כך הרבה אנשים את יכולת הביקורת שלהם, בעולם שבו ניתן להגיע לנתונים ולעובדות בלחיצת כפתור.
נתחיל בחלק הפשוט – אף אחד לא נשלח אל מותו או אל מקום שמסכן אותו. מי שמסתכן הוא מי שבוחר לצאת למסע נוסף למערב לאחר הגעתו למדינות הבטוחות. בתי המשפט שבחנו את השאלה, דחו את טענות המתנגדים להרחקה כפויה מישראל, שלפיהם המדינות הקולטות מסוכנות. יתרה מכך, במחצית השנה הראשונה של שנת 2017 כ-520 מסתננים מאריתריאה וסודן בחרו לעזוב מרצונם את מדינת ישראל ולעבור לאוגנדה ורואנדה – המדינות שנטען כי הגעה אליהן חורצת את גורל המסתננים למוות. אלו מצטרפים ללמעלה מ-2000 נוספים שכבר עזבו את ישראל במסגרת התכנית לעזיבה מרצון מאז 2015.
האם מגרשים אנשים בכפייה? התשובה היא כן, מדינות ריבוניות מנהלות מדיניות הגירה. במסגרת מדיניות ההגירה מדינה יכולה לגרש אנשים בכפייה משטחה ומדינת ישראל עושה זאת כל הזמן בדיוק כמו מדינות ריבוניות רבות. יש לכך חריג – אין לגרש אדם בכפייה למקום שבו נשקפת סכנה למגורש, אך, כאמור, זה לא המצב ביחס למדינות אליהם ישראל מרחיקה. הבחירה בגירוש למדינה שלישית ולא למדינות האם משתנה בין הסודנים שאינם מוחזרים לסודן, בשל היעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות, והאריתראים שמצב זכויות האדם במדינתם בכי רע.
מדינת ישראל מעניקה לאריתראים מעמד של מבקשי מקלט ומזכה אותם בהגנה קולקטיבית מפני החזרה למדינתם עד לבחינה פרטנית של בקשת המקלט. ישראל, כמו שוויץ, בריטניה ודנמרק, פועלת על פי חוות דעת שלפיהן אין לראות בעריקה מצבא אריתריאה כשלעצמה עילה להכרה בבקשת פליטות. זאת הסיבה שמספר הפליטים המוכרים בישראל נמוך. הם זוכים להגנה קולקטיבית ולא למעמד פליטות כל עוד לא נבחנה בקשתם באופן פרטני. חשוב לציין כי נתוני רשות האוכלוסין בין השנים 2015-2017 מראים כי למעלה מ-2,000 אריתראים שבו למולדתם וכנראה שרבים מהם אינם מרגישים איום משמעותי בחזרה לאריתריאה.
מי שהגיש בקשה ובקשתו סורבה פרטנית מועמד לגירוש. אלפים נהנים מהגנה קבוצתית ואינם עומדים בפני גירוש כפוי שכן בקשתם טרם נבדקה, אלפים נוספים כלל לא ביקשו מקלט בישראל. רק גברים שאינם אבות לילדים שבקשת המקלט שלהם סורבה עומדים בפני הרחקה.
הפערים בין אפריקה והמערב אדירים, אולם אין בהם כשלעצמם עילה לפליטות או להטלת חובה על המדינה לפתוח את שעריה בפני כל הרוצה לשפר את איכות חייו. מיליונים באפריקה רוצים לשפר את איכות חייהם ומבקשים להגר למדינות מתקדמות יותר במערב. לא מדובר בפליטים ואופיה הלאומי של ישראל והדמוגרפיה שלה מייתרים את הצורך בקליטת הגירה ממניעים כלכליים.
תנו קצת קרדיט למוסדות השלטון, גירוש מסתננים והרחקה כפויה – כן, שליחת פליטים אל מותם – לא ולא.
