אני לא תלמיד של הרב קוק. גדלתי בבית מדרש אחר. הרב קוק אמר שאלוקים מדבר אלינו דרך ההיסטוריה; אותי לימדו שהוא מדבר אלינו דרך התורה. ככל שמתקדמת ההיסטוריה, תלמידי הרב קוק הרבים עומדים בפני אתגר קשה. הרב פירש את תולדות תקופתו, וראה בחזרת ישראל לארצו תהליך של התעלות עולמית לקראת הגאולה. אך מאז עברו כמעט מאה שנים. יש היסטוריה חדשה, וצריך לתת לה פירוש חדש.
כצופה מן הצד, אני רואה בנקודה הזו פיצול מרתק. דווקא אלו שנחשבים פתוחים יותר מבין תלמידי הרב קוק נשארים לעיתים כלואים בפרשנות ההיסטורית שלו. אם הרב קוק אמר בתקופתו שכל דבר גדול שקורה בעולם הוא חיובי, ביטוי של התעלות משמחת, אז לדעתם בהכרח כל דבר גדול שקורה גם בתקופתנו הוא התעלות חיובית, אף אם לעינינו הערלות זה נראה ההפך הגמור. העמדה הזו היא בעיניי עבדות רוחנית. כל שטות שאומר איזה פרופסור צרפתי רדיקלי מקבלת מיד גושפנקה של קדושה, אם היא צוברת מספיק פופולריות. עצוב לי לראות את הדוגלים בדרך הזו, חלקם ידידיי, שאיבדו את היכולת למתוח ביקורת משמעותית על מה שקורה בעולם.
מצד שני, דווקא הרב טאו ותלמידיו, אנשי "הקו", שנחשבים הסגורים ביותר מבין תלמידי הרב קוק, מגלים כאן פרשנות הרבה יותר עצמאית. מה שהיה נכון לתקופת הרב קוק, הם אומרים, לא בהכרח נכון לתקופה שלנו. הרב קוק פירש בעין טובה תהליכים של בניין ויצירה, אך בימינו התהליכים השולטים בעולם הם של הרס ופירוק. באופן בסיסי, האינטואיציה הזו נראית לי הרבה יותר סבירה.
העמדה האינטלקטואלית המושלת בכיפה בימינו מכנה עצמה "ביקורתית", וזהו שם קוד לחשיבה ניאו־מרקסיסטית. עמוד השדרה שלה הוא הפרשנות החשדנית לכל מוסד חברתי: המשפחה היא דיכוי פטריארכלי, השפה היא כלי לניצול המוחלשים, השוק החופשי הוא מזימה נכלולית של הבורגנים, החינוך הוא שטיפת מוח לטובת "הסדר הקיים", וכן הלאה. כדאי לשים לב שכמעט אף פעם לא מוצעת חלופה חיובית למערכים הללו. צריך לפרק אותם, הפירוק הוא תכלית הכול, ואחריו המבול.
אנשי הקו זיהו באופן אינטואיטיבי את התהליכים הקשים הללו לפני כולנו, וברוכה עינם החדה. אך התגובה שלהם הייתה הרסנית. בדמיוני עולה חייל ששמע באמצע השמירה רשרוש חשוד, ואז טען את הנשק והחל לירות מסביב, שלוש מאות ושישים מעלות, פוגע ביריבים ובאוהבים גם יחד. התגובה התוקפנית הזו מתמקדת מדי כמה שנים בנושא אחר. בשנים האחרונות אנשי הקו מדברים בעיקר על נושא המשפחה, שהוא באמת נקודת המחלוקת העזה ביותר במלחמת התרבות של המאה ה־21. אך גם כאן, הדרך שלהם מעוררת תימהון: נראה כאילו הם מתעקשים לדחות ולהעליב כל בעל־ברית פוטנציאלי ומתאמצים להפסיד את המערכה. במקום להביא את הנימוקים הענייניים החזקים מאוד לטובת המשפחה המסורתית, הם משתמשים בלשון גסה, בעלבונות ובבוז, וכך משרתים את אלו המתארים אותנו כקנאים חשוכים.
נדמה לי שמעבר לאיוולת טקטית, מתבטאת כאן גם עמדה רוחנית, שבעיניי היא בעייתית. למרות הנכונות לראות נכוחה את הסילופים של התרבות המערבית במאה ה־21, אנשי הקו ממשיכים להאמין שהמהלך הגדול של ההיסטוריה הוא בהכרח התקדמות והתעלות. המתח הזה דוחק אותם להשתמש שוב ושוב במטאפורות אנכיות: כאילו באופן עמוק, מתחת לפני השטח, קורה משהו אחר לגמרי ממה שגלוי לעין.
מדבריהם אני מקבל את הרושם המעורפל הבא: באופן שטחי נראה כאילו עם ישראל נוטה לאמץ את הערכים הפרוגרסיביים ההרסניים. אך מי שיודע להתבונן מתחת לפני השטח מבין שזו רק קונספירציה של מעטים, שוודאי קשורים לאיחוד האירופי, לקרן החדשה או סתם "לנצרות", והם מתמרנים את ההמונים התמימים. את ראשי הקנוניה מדריכה מערכת ערכים הרסנית וממאירה. אך בעומק היותר עמוק, עם ישראל נותר איתנו, וצריך רק לעורר את ליבו התמים והטוב כך שיתנער מהקונספירציות שנרקמות על חשבונו.
אני לא מתלהב מהמטאפורות האנכיות הללו. גם כשמדובר על אנשים פרטיים, קשה לי לקבל טענות שפלוני הוא משהו אחד מבחוץ וההפך הגמור מבפנים, בעומק. בני אדם הם מורכבים מאוד, ובדרך כלל הם רעים וגם טובים, צודקים וגם טועים, במינונים משתנים, גם בחוץ וגם בפנים. הכלל הזה נכון גם לגבי מציאות היסטורית וחברתית.
בדיחה ישנה מספרת על מפקד בקג"ב ששולח את פקודיו למצוא ביער שפן. הוא מוצא אותם אחרי יממה, כשהם עומדים במערה מסביב לסנאי מבוהל, וצועקים עליו: "תודֶה שאתה שפן! תודה שאתה שפן!". אנשי הקו, להבדיל, הם צדיקים וטהורים, אך לא מעטים מהם ניגשים לעם ישראל הממשי בלי להקשיב לו, ואפילו בלי לדבר איתו. הם עומדים סביבו וצועקים: "תודֶה שאתה דוס!". מוריי ורבותיי, אם רוב היהודים מבטאים תפיסות מסולפות בנוגע למשפחה ולקהילה, למוסר ולחברה, זה לא משום שקנוניה רעה השתלטה עליהם מבחוץ, אלא משום שזה מה שהם באמת חושבים. זה העולם שלנו; עלינו להתמודד איתו, ולא לדמיין עולם אחר. אסור לטמון את הראש בחול, אבל אסור גם לטמון את הראש בקודש.
איך מתמודדים? קודם כול, מכירים. יש ללמוד ולהבין את השורשים הרעיוניים של התפיסות הללו. ימחל לי ה' על שאני מקדיש הרבה מעיתותיי לקריאת הגות מסולפת במקום ללמוד את תורתו הקדושה. אין ברירה. ואחרי שמכירים, יש לנסות להסביר מה בדיוק מסולף, ואיך אפשר לתקן. לזה אני מקדיש את מרבית מאמציי בשנים האחרונות. אני מנסה לתרגם את החשיבה היהודית לשפה אינטלקטואלית שרלוונטית לתקופה שלנו, שמשתמשת במונחים של הדור הזה, לשפה שעֵרה גם לרגישויות המוצדקות של בני תקופתנו.
אני חושב שהמהלך התרבותי המרכזי של תקופתנו הוא מסולף ומסוכן, אבל ודאי אי אפשר לומר שכל מה שקורה בעולם הוא רע. גם בעולם מטורלל יש איים גדולים של טוב. הרב יובל שרלו והעיתונאית חן ארצי־סרור העירו לי שאני לא מדגיש מספיק את הטוב הזה שיש בתקופתנו, ואולי הם צודקים. אני חושב שאם נשותינו ובנותינו לומדות יותר תורה, ולוקחות על שכמן יותר משימות ציבוריות – זו ברכה גדולה לכולנו. אם למדנו להרגיש יותר את כאבם של אנשים אחרים, השונים מאיתנו – זה טוב ולא רע. אפשר להתפלמס עם תרבות הלהט"ב הרדיקלית, כפי שעושה למשל קלמן ליבסקינד, גם בלי להעליב את הלהט"בים. בהרבה תחומים אני מנסה לנקוט בדרך הזו. גם אני חוטף מהאינקוויזיציה הליברלית הקדושה, אבל הרבה אנשים מוכנים להקשיב לטיעונים ענייניים ומכבדים. ואז בא עוד מסע פרסום גס רוח מבית הקו, ושוב מרחיק את רואיו המבוהלים לקצה השני.
לעיתים נדמה שאנשי הקו מודרכים על ידי חשיבה כמעט מאגית. הם פועלים במציאות, אבל מתעלמים מחישובים מציאותיים. כאילו הפעילות המעשית היא רק איזה ניצוץ, דחיפה קלה שצריך לתת כדי לצאת ידי חובה, כדי להזעיק את כוחות העומק, שכבר יעשו את שלהם. הם עושים קמפיינים, אבל לא טורחים לבדוק באופן מקצועי האם הקמפיין יועיל או יזיק. הם מקימים מפלגה, אבל לא טורחים לבדוק האם יש לה סיכוי. אם מדובר בתעלול פרסומי משונה – מילא; אך ראשי המפלגה אמרו לעפרה לקס מ"בשבע": "אנחנו רצים בכל מחיר… אנחנו רצים עד הסוף". והרי נדמה שלא רק אחוז החסימה צריך להטריד אותם, אלא גם פרומיל החסימה.
המטאפורה של העומק שמתחת לעומק מובילה להתעלמות מחשיבת רוחב. אני רואה בחברה הישראלית הרבה בעלי־ברית לחשיבה בריאה על ערכי המשפחה. אלו לא אנשים שבעומק ליבם הנסתר חושבים כמוני, אלא אנשים שבאמת חולקים עליי, אך שיש להם מכנה משותף איתי במאבק הזה. הם יכולים להיות מסורתיים, חילונים גמורים או אפילו אתאיסטים, שמביטים בחלחלה במציאות שבה אסור לכתוב "אבא" ו"אמא", אלא "הורה 1" ו"הורה 2". אני רואה את האנשים הללו כשותפים לדרך הארץ שקדמה לתורה. לא כמאמינים סמויים ולא כחיילים שינהרו אחרי פקודותינו, אלא כבעלי־ברית במאבקים שעומדים על הפרק. כאשר המסר מספיק רחב ולא תוקפני, אפשר למצוא לו הרבה שותפים.
המחלוקת הרוחנית מתורגמת כאן למחלוקת מציאותית מאוד: האם כדי להצליח במלחמת התרבות צריך לחפש בעלי־ברית, צריך לנסח שפה חדשה ומחשבות חדשות, צריך להכיר כלים אינטלקטואליים שפיתחו הוגים שמרניים בעולם, השותפים לאותו אתגר – או שמא צריך רק לצעוק הכי חזק שאפשר, עד שגור אריה יהודה ייזכר שלביא הוא, ישאג ויתנער מהלכלוכים שדבקו לרעמתו האצילה. בינתיים לא נראה שגישת הצעקות זכתה להצלחה כבירה.
מפלגת נעם, ההרפתקה הפוליטית החדשה של אנשי הקו, היא עוד ביטוי למהלך חוזר ונשנה, המתעקש להתעלם מן המציאות ולדפוק את הראש בקיר, מתוך הנחה שבסוף הקיר ייבהל ויברח. טרגי הוא לראות אנשי תורה צדיקים ותמימים, מבית מדרש חשוב ויקר, חובטים בקיר האבן שוב ושוב את מצחם המדמם. זה עוד יותר טרגי כשהם חובטים בקיר את המצח של כולנו.
