אני קוראת אותם: נמאס מהורים שמקטרים על הילדים שלהם, איזה כיף זה החופש הגדול, הזדמנות להיות ביחד. בנחת. לעשות דברים שלא עושים כל השנה. אני לא שונאת את החופש הגדול ואני גם לא שונאת הילדים שלי. אני שונאת עד כדי דמעות, את מה שיוצא ממני בתקופה הזאת.
בשבוע שעבר הלכתי לסדנה עם הילדים להכנת סוכריות. בשלושת השבועות אין לי הופעות ואני מנסה לפצות את ילדיי על שבועות ארוכים שבהם הם נרדמים בלעדיי.
הגענו למקום מתוק וקסום. מיני צ'ארלי בממלכת השוקולד, רק בחדר בגודל של מטר על מטר. צ'ארלי המקומי דיבר איתנו על שלב הכנת חומר הגלם: הסוכר חייב להיות בטמפרטורה מדויקת כי אחרת תוך רגע הוא נהיה לקרמל ומשם תוך עוד פחות מרגע הוא נשרף ונהרס יחד עם הסיר. רוב השנה אני בשלב הבישול, לפעמים צריך לחמם לפעמים לקרר. אבל מה שהחופש הגדול עושה ובטח אוגוסט – הוא המעבר החד ממשהו מתוק ומנחם ואוהב – לשרוף וקשה ולפח.
אני עושה כל מה שאני יכולה, מתאמצת בשיניים. אני מנסה ליישם את כל מה שהפנמתי ולמדתי ב־12 שנות ותק של אמהוּת ועדיין באוגוסט אני ביוב. אני ביוב של אמא, אני ביוב של אדם. רגעי הקצה שהם נקודתיים במשך שבוע שגרה, הופכים לדבר הקבוע בתוך האין־שגרה. המריבות הבלתי פוסקות בין האחים, התלונות שלא נגמרות. ילדים קמים רוטנים, מתעוררים באי שקט וכעס. קנאה, אלוהים כמה קנאה. נכון לא תמיד, אבל כל כך הרבה שזה מרגיש כל הזמן. וסופגים, ומכילים, מתעלמים, מדברים בשקט. ראש באדמה או ראש מורם. מילים טובות או מילים תקיפות. אבל אז מגיע רגע, רגע לא צפוי, לפעמים הוא על הבוקר ולפעמים בסוף היום. לפעמים בפעילות ולפעמים תוך כדי נהיגה – שאני – אני קורסת. אני מתפרקת מעצמי. אני שוכחת שהם ילדים, אני שוכחת שהם לא לקחו את הריב שהסתיים בחנק שהיה פה הרגע קשה כמוני – ואני מתפרקת. אני הר געש של רגשות ופורצת ממני לבה הרסנית בצורת מילים פוגעניות, עונשים והבטחות.
אני לא מסוגלת שצעקות של ילדה יעירו לי את התינוקת שסוף־סוף נרדמה וישנה שנת צהריים מתוקה. אני לא מוכנה שבסדנה עם עוד 12 ילדים, ילדה אחת תצעק ותבעט ותפיל דברים על הרצפה ותפריע לכולם ותביא את כולם כולל המדריכה לקצה. האוזניים שלי שורפות כבר למשמע המילים "זה לא פייר", והלב נשבר כשאחים מרימים יד זה על זה, לא מפרגנים ורק־רק־רק עסוקים בהשוואות. נכון, לא תמיד, לא כל הזמן, אבל כל כך הרבה.
וכשאני ברגע הזה, אין מילה יותר מדויקת מרותחת. ברגע הזה כשהלב שלי על 200, הגוף שלי רועד ואני צועקת עד צרידות, לא צועקת, שואגת על הילדים שלי.
אז אני שונאת. שונאת את עצמי ואת הכול. אז הכול שחור. הכול. אז אני בוכה ואני לא מבינה איך המערכת נותנת לחודשיים שלמים של הדבר הזה להיות. אני לא ילדתי ילדים כדי "להפיל" אותם על מישהו אחר, אבל מצד שני אני גם לא יודעת להפעיל ילדים בגילים שונים שמונה שעות ביום. אני לא יודעת איך לדבר דברי מתיקה והרגעה על ילד שהרגע קלקל בכוונה.
ועוד יותר משקשה ההתפרצות, קשה לי האחרי. האיסוף. הבושה האיומה מהאיש שרואה אותי ככה, האכזבה העצמית. הדיסוננס בין האישה המודעת לעצמה שאני מספרת לעצמי שאני, ובין הביוב אדם הזה שהרגע סיים "לברך" את הילדים שלו. אלו לא ימים לפייסבוק ולאינסטגרם. שם בממלכת הפילטרים כולם שמחים בקיץ. כולם מצאו מקום ממש יפה עם בריכה או חוף ים צלול. שם לא שומעים צעקות, שם לא מתעדים רגעי קצה. שם מחייכים באושר, מתחבקים, מאושרים ומסכמים ב־#קיץ2019. אין תמונה לחרטה, אין צורה להרגשת הכישלון.
לא על הילדים אני מתלוננת, אלא עליי ועל התוצר שקורה בבית בעקבות שישים ימים מוגזמים של חוסר מסגרת. חוסר תכלית. חוסר סדר יום. אין סיבה ללכת לישון כי אין למה לקום בבוקר. תוהו ובוהו וחושך. יאללה, עוד שבועיים נשארו, אשתדל לא להשמיץ את הילדים ולהפסיק להתלונן – אבל אל תחכו לתמונות מבוימות של אושר נצחי וסיפוק ענק.
