לפני שבוע בערך, אבא של מיכל, חברה אהובה שלי, הלך לעולמו. היתמות שחורה, קשה ומחוספסת, כמו אספלט חם. לאורך כל הנסיעה, מתל אביב לקריית ענבים, חשבתי על ההלוויה של אבא שלי. על הניתוק הרגשי שבו הייתי כשההספדים נאמרו. על זעקות השבר של אחיותיי ודודותיי. על הרגע הקר ההוא, שבו הכניסו הפועלים החרוצים את הגופה של אבא שלי לקברו. על העפר הזהוב שכיסה אותו. ועל הדממה. הגעתי להלוויה של אבא של מיכל מותש ומפוחד, עם מועקה גדולה בלב.
אף אחד לא אוהב הלוויות. מה יש לאהוב בהלוויות. כל ההלוויות גרועות. כל פרט ופרט בהן גרוע. המבוכה, והבכי, והחום הנורא, ואולמות המספד המחניקים, ותהלוכות האבלות השפופות, והקברנים הקרים, עם הבגדים המלוכלכים, והמצבות הבוהקות, והבכי והחרטה והכעס והצער והאהבה והגעגוע, הכול גרוע בהלוויות, וכל ההלוויות גרועות.
אבל ההלוויה של צבי, אבא של מיכל, הייתה הלוויה אחרת. כבר כשהלכתי מהאוטו לסככה שבה התקיימו ההספדים, הרגשתי אנרגיה מוזרה באוויר. אנרגיה טובה. האנשים צעדו במין נינוחות, והתקהלו בשקט. בהרים היפים של מורדות ירושלים כבר נשבו רוחות טובות. ובשעה חמש וחצי בדיוק, טקס האשכבה התחיל.
*
צבי נפטר אחרי חצי שנה של מאבק במחלת הסרטן. הוא היה איש חכם, שובב ומתוק, חובב פטנטים ואוהב אדם. בחודשים האחרונים לחייו, ובזכות הקנאביס הרפואי, שהקל על כאביו האיומים, צבי החליט לקבל את פניו של המוות בברכה. במקום להתעלם ממנו, להשפיל את המבט, ולהמתין לו בסבלנות, כמו שעושים כולם, צבי התכונן למותו הקרב. את השבועות האחרונים לחייו הוא הקדיש לפרידה מכל אוהביו. הוא השאיר לילדיו משימות וצוואות. הבת שלו צריכה לסיים לבנות את אוהל היורט מחוץ לבית שלה. הבן שלו צריך להמשיך את הקרב על הקנאביס הרפואי. לנכדותיו המתוקות הוא הותיר מזכרות ועצות. הוא הזמין את כל אוהביו לשיחות פרידה עמוקות ועצובות. הוא נפרד מהחיים האלה במודעות מלאה. הסרטן ניצח אותו, אבל הוא ידע איך להפסיד.
צבי ניהל את ההלוויה ביד רמה. הוא קנה את חלקת הקבר, הוא החליט על טקסי הקבורה ונוהליהם, הוא בחר מי ידבר באזכרה, והנחה את הדוברים לדבר מהלב, בשם עצמם. חבר טוב שלו סיפר איך פעם, במוזיאון אמנות ביוון, הם פגשו ירושלמי בשירותים, ובזמן שהם משתינים, צבי ניסה לשכנע אותו להצביע לניר ברקת. הכלה שלו סיפרה שצבי לימד אותה שאפשר לאכול דגים מלוחים בלי ללעוס בכלל, ושאפשר להיות נשואים חמישים שנה, ובכל זאת להישאר מאוהבים.
כשהנאומים נגמרו, כולם עלו לאט לאט לחלקת הקבר של צבי, ובדרך לשם, כל אחד קיבל פרח אדום. גם אני קיבלתי. ליד הקבר היה רמקול קטן, ומהרמקול בקעו שירים יפים ומרגשים, שלא הכרתי. שירים שצבי בחר שישמיעו בהלוויה שלו. וכשכולם הגיעו למעלה, הילדים של צבי אמרו קדיש, בנוסח חילוני כזה, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, על כל העמים, ועל כל שכנינו, ואמרו אמן.
ואחר כך המוזיקה חזרה, וכולם ניגשו לקבר והניחו עליו אגוזי מלך, כי צבי ביקש שלא יניחו עליו אבנים, כי היה לו קטע עם אגוזים. וכולם תקעו את הפרחים שלהם באדמה, ובתוך כמה דקות הקבר שלו היה מלא בפרחים ובאגוזים. זה היה מראה מצחיק ומרגש. הפרחים התנודדו ברוח הנעימה. והשמש הכתומה כבר נגעה בעננים. והשירים שהתנגנו היו יפים ועצובים. אחד מהם היה יפה כל כך, שהוצאתי את הפלאפון ועשיתי שאזאם. זה היה שיר של סזריה אבורה שנקרא סודאד. זה שיר כל כך יפה, עד עכשיו הלב שלי פתוח בזכותו.
ואחר כך ההלוויה נגמרה, אבל כולם נשארו בה, וגם אני נשארתי. זה היה כל כך מוזר. בדרך כלל כולם נמלטים מהלוויות ברגע שרק אפשר. אבל בהלוויה הזו כולם רצו להישאר. משהו באנרגיה הנעימה, באוויר הרך, ובשדה הפרחים היפהפה שנותר מצבי, נתן לכולנו תחושה של עוד. האיש המתוק שהנחה את טקס האשכבה אמר, צבי, נוח בשלום על משכבך, אני מקווה שהצלחנו לעמוד בסטנדרטים שלך. וכשהוא אמר את זה כולם צחקו.
*
המוות הוא אולי הדבר הוודאי היחיד בעולם הזה, ובכל זאת בני האדם נוטים להתחמק ממנו בכל מחיר. המחשבה עליו ממוטטת, וההתעסקות בו נתפסת מלוכלכת ואפלה. בשביל מה זה טוב, אנחנו אומרים לעצמנו. מתישהו הוא כבר יגיע, ואז, אולי, נתחיל להתמודד. זאת הסיבה שההלוויה של צבי הייתה כל כך מרגשת ומשמעותית עבורי. כי התרחש בה כישוף מופלא – חיבוק נדיר ועדין וארוך, בין המוות לבין החיים.
בסוף ההלוויה, כשהתחבקתי עם מיכל, רציתי להגיד לה, אהובה אחת, ברוכה הבאה למשפחת היתומים, אבל עצרתי את עצמי, כי לא הרגשתי שהיא יתומה כמוני. בהרבה מובנים, ההלוויה ההיא העניקה לה אבא חדש. המוות שלו נצבע בנוכחות. שדה פרחים אדומים ושיר מלנכולי נושן. עד טקס ההלוויה המופלא ההוא בהרי ירושלים, לא חשבתי שזה בכלל אפשרי לקבל כך את בואו של המוות, בכזאת שובבות נודניקית. עד ההלוויה של צבי לא חשבתי שאפשר להכיל אותו ככה, במתיקות עקשנית ונדיבה. אבל מתברר שזה אפשרי, ויפה, ומרגש, וחשוב. למה חשוב, כי בזכות ההלוויה המופלאה הזו, של אבא של מיכל, למדתי שגם המוות ראוי לאהבה.
